ברוך נולד בתל אביב ב-5.11.43 להוריו רחל ויצחק באנבאנסטה, את חינוכו היסודי קיבל בבית הספר ע"ש אלחריזי בתל ברוך, ולאחר מכן המשיך בבית הספר החקלאי בנהלל. לאחר השלמת השרות הצבאי בחיל הנח"ל הצטרף כחבר במושב עין יהב, שם פיתח משק חקלאי.
נפל בהתקלות עם קומנדו מצרי בדרך לאיסמעיליה בכ"ו תשרי תשל"ד 22.10.73 השאיר אחריו את רינה ושלשת ילדיהם תומר, אלון ונירית.
ב-22 באוקטובר 1973 סרקה פלוגתו של ברוך טנא את סביבות תעלת המים המתוקים בואכה איסמעיליה. לפתע הופיע מבין עצי המאנגו חייל מצרי, מכוון נשק. ברוך לא רצה לירות בו, קרא לו בערבית שירים את ידיו. המצרי נסוג ופתח באש. אש נוספת נורתה מבין העצים. ברוך נפגע קשה ונפטר.
כך מתאר ישראל הראל את נפילתו של ברוך טנא, אותו הכיר מתוך לוחמה משותפת בגבעת התחמושת בירושלים במלחמת ששת הימים.
ברוך לא אהב לספר על הפרטים הטכניים-צבאיים של המלחמה - כותב הראל - אותו ענינו החוויות הרוחניות. הוא שם בפי ברור את הדברים הבאים:
בתחילת הלחימה על גבעת התחמושת היו רוב האנשים, שלא היה להם נסיון קרבי קודם, נתונים במעין הלם. אנשים לחמו על פי אינסטינקטים. האש היתה רצחנית. אנשים רבים נפגעו - אך כולם חתרו בכל זאת, קדימה: כל מי שהתקדם בתעלה נפגע ובכל זאת התקדמו. היום, כאשר אני חושב, מה הניע, מה דחף את האנשים קדימה, קשה מלתת תשובה מספקת. נדמה לי עם זאת שאנשים מתקדמים על פי פקודה וכאשר שומעים פקודה, לא חושבים הרבה - ומבצעים. אך גם מעבר לפקודה הפשוטה פועלים. כששוכב חבר פצוע מחוץ לתעלה ומסביבו מייבבים כל הזמן כדורים - אתה פוחד להרים את הראש. אבל, אתה בכל זאת קם, מוציא את גופך מעל לתעלה, זוחל אל החבר ומגיש לו עזרה.
אני זוכר את זעמו של ברוך - כותב הראל - בשעה שסיפר על יחידות שכנות שלא הגישו עזרה בפינוי פצועים. על אנשים שרבצו וחסמו את המעבר לכוח כולו עד שבאו וניערו אותם.
ברוך לחם בגבעת התופת ויצא בשלום.
איש מוסר, מצפון ורעיונות היה.
אחד ממוריו, דוב מנור כותב בין השאר:
ברוך, הנער יפה התואר בלט בין חבריו בתכונותיו. ברוך כשרון, מעמיק חושב, רע וידיד לכולם ועם זאת - צנוע, נעים הליכות ומנומס. מוריו העריכוהו, חבריו העריצוהו וקיבלו את מנהיגותו.
כמחנכו במשך שנים אחדות נתגלה לי הנער כפי שכל מחנך רוצה לראות את חניכיו. היה לו קשר אורגאני עמוק אל האדם ואדמתו. תמיד חשב על הדרך הטובה ביותר שבה יוכל לשרת את הארץ הזאת, לתרום לבנין חברה ערכית.
לא הישגים אישיים הדריכו את מעשיו, כי אם הרצון לתרום לחברה ליצור, לחדש בה. הוא העמיד את עצמו לרשות עמו. באחד מטיולנו בין שדות הסביבה תוך חיפוש וזיהוי פרחים וצמחים אמר לי:
דוב, אני מרגיש שאני קשור אל האדמה הזאת ושום דבר לא יוכל להרחיקני ממנה. אני אוהב את האדמה.
אם יש גדולה באדם, אם יש מעשים שמבטאים גדולה זו ואם מעשים כאלה מובילים אל הנצח, הרי כל אלה היו בברוך, איש האדמה, הלוחם למען עיצוב חיים ערכיים על אדמתו.
עולם מעוצב ברוח חייו יהא מצבתו - מצבת נצח.
כותב שמעון כרמי ("סיימן") חבר קבוץ צרעה, חברו לנשק:
הכרתי את ברוך עוד בטירונות ומאז שהשתחררו - אנו יחד בכל פרקי המלואים. יחד עברנו את מלחמת ששת הימים. היינו יחד בשדה מוקשים. בפריצה לבית הספר לשוטרים, אני חב לו את הרגעים בהם היה לצידי כאשר נפצעתי והוא חבש אותי, השקה ועודד אותי מעלפון. (את הסיפור על כך תמצאו בספרו של מוטה גור "הר הבית בידינו").
ראיתי אותו אז במלוא גדולתו כחבר וכחייל. ברוך לקח אז טנדר שלל והוביל שוב ושוב פצועים לבית החולים, תוך סיכון חוזר ונשנה כאשר קטע מדרכו היה נתון לאש בכל פעם שעבר שם.
ראיתי אותו שוב במלחמת ההתשה במעוז שבתעלה. בסבלנות אין קץ ובסיכון קבוע היה יוצא יום-יום לתפקידו כצלף. היה לי ברור, כי אם תהיה שעה קשה - על ברוך אפשר להשען.
לא הייתי רוצה להתהדר בדברים שלא עשיתי: את השריון של ברוך לא פרצתי. הוא היה סגור והגן על עצמו במעטה של גאוה קלה. מעולם לא סיפר לי על הדברים שבתוך לבו, אך היו בינינו יחסים של הערכה הדדית וקשר של שנים - ואלה יחד היו חוט שאין לנתקו.
ברוך ידע לבקר מצבים ואנשים וביושרו הרב לא נמנע מלעשות זאת גם כאשר סיכן בכך את מעמדו. ברוך - כיון שהיה טוב בכל תפקידיו נתמנה להיות רץ המ"פ ובתפקיד זה נפל. איתרע המזל ולא הייתי אתו כאשר זה קרה. פיצלו את הפלוגה לכמה פלגים והוא לא היה עם המחלקה שלו-שלנו.
סיפר חבר: פגשתי את ברוך ע"י קברו של חייל שנפל במלחמת ששת הימים ושאלתיו מי טמון מתחת למצבה. ענה לי ברוך:
כאן טמון חבר לנשק, ומכיון שבודד היה ולא השאיר קרובים בארץ, נוהג אני לעלות כל שנה לפקוד את קברו. אכן בעל לב חם היה למשפחתו, לידידיו וחבריו לנשק.
מוטה גור כתב למשפחה השכולה:
את ברוך הכרתי היטב במלחמת ששת הימים כי התנהגותו בקרב בגבעת התחמושת ואח"כ באוגוסטה ויקטוריה היתה למופת ולשם דבר. ניתגלו בו כל התכונות האהובות: חברות, אומץ, תושיה, כבוד הדדי. מפקדיו וחבריו העריצו אותו, הכירו לו תודה על מעשיו ואהבו אותו.
כאשר נודע לי שברוך נפל - הרגשתי, ותסלחו לי שאני מתפרץ לביתכם, כאילו נקרע בשר מבשרי כלוחם, כצנחן וכישראלי. בספרי על ירושלים הזכרתי אותו פעמים רבות תוך כדי תאור הקרב ומתוך העבודה התקשרתי אליו בקשרי אמת של מפקד ושל מספר. בשבילי ברוך היה והנו דמות הירואית במציאות ובדמיון.
שלכם תמיד
מוטה גור - רמטכ"ל