נולד בי"ט שבט תשי"ג 4.2.1953 נפל בקרב בכ"ג בתשרי תשל"ד 19.10.1973 ממערב לתעלת סואץ.
אילן נולד בחיוך. לידתו היתה קלה וגידולו נעים. ילדותו מתרוננת ונעוריו תוססים, מלאי שמחה. כולו רוך ועדנה, אוהב ואהוב, ובת צחוק של חן מאירה את פניו. כאן, בנוה מגן, גדל ובגר. בקרב כתתו נתגבשה חבורה מלוכדת בקשרי רעות. יחד שיחקו, למדו ובגרו, ויחד הלכו לצבא.
רסיסי זכרונות:
אבי: אני זוכר את אילן מכתה ב'. הופיע ילד קטן, רזה, מחייך כל הזמן.
אוקי: אילן - תמיד עם קצב כזה וחיוך.
יוני: עם המזג שלו העדין הוא היה זה שמפשר כשהיו חיכוכים בין החברה.
כשהיינו "הולכים מכות" אילן היה נכנס ומפריד. הוא תמיד היה יודע את הגבול, והיה שקול, לכן הוא היה הילד הטוב של החבורה.
אבי: אבל הוא היה חסר פשרות בדברים שהרגיזו אותו באופן עקרוני. מצד אחד כולו מוכן לתת, קונה את לב כולם, ומצד שני - יודע לעמוד על שלו.
רונן: אחת התכונות הבולטות אצל אילן היתה יושר. בצבא הלכו לנו לאיבוד המון דברים. היו גונבים לנו. אילן לא הסכים ש"נשלים ציוד". היתה לו סלידה מוחלטת מכל צורה של אלימות. זה היה קו אופי שלו - המתינות שלו.
עמרי: כשהחברה גמרו קורס קצינים חששו שאילן לא יצליח. הוא בחור טוב כל כך, ואולי הוא לא ישתלט. אבל הסתבר שאילן הפך לקצין מצוין, ושהחילים אהבו אותו והתקשרו אליו. והוא גם ידע להקפיד.
אורי: אחרי קורס קצינים אילן היה מ"מ בבי"ס לשריון, בתותחנות. בהתחלה הוא לא היה מרוצה, אבל לאט לאט העבודה משכה אותו, הוא ניסה למצוא את הדרך ללב החילים, שלא רק ייראו מפניו או יעריכו אותו בתור מפקד, אלא גם יאהבו אותו. החילים היו באים אליו עם הבעיות שלהם, והוא ניסה לעזור.
צחקי: אילן היה בשבילי חוויה. החברות שלו - המידה בה הוא היה מסוגל להיות חבר. ומה שנשאר זה געגועים, והגעגועים האלה שגוברים מיום ליום הם בלי פורקן.
יובל: מה שאני מצאתי בו זו הרגישות שלו.
מנחם: במלחמה, אחרי הצליחה, היינו בתנועה. פתאום הטנק עצר. שכב שם ערבי. צעקתי לאילן: תירה בו כבר. אז הוא אמר: לא, זה קרוב מדי.
עומר: היתה לו תכונה יסודית שלא פגשתי אצל אף אחד, מין - קשה להגדיר - אהבה, כן אהבה לאנשים. הוא היה מאד מאד עדין. איפה שהוא במהות שלו היתה העדינות הזאת טבועה. ממש ילד טוב כזה, שלא מסוגל להרע לאף אחד.
אבי: אילן, בעשרים השנים שלו היה תמיד הילד הטוב והנהדר והעדין הזה. לגבי זה שהוא פתאם איננו זה הדבר הכי נורא שיכול להיות. כל הכאב, כל הנוראות של המלחמה זה מתמקד אצלי באילן.
אורי: היינו קבוצה סגורה, חברים הרבה זמן. ועכשיו, שאילן איננו, מרגישים כל רגע שזה חסר, וזה שגורם לנו להרגיש את ההבדל בין ה"לפני" וה"אחרי". כי אילן בשבילנו זה ה"לפני", התמימות וחלומות הנעורים, לפני שהכל התנפץ.
ומן המלחמה:
גיל: בליל ה-8 באוקטובר נטשנו, לפי פקודה, את מעוז "מילנו". הלכנו ברגל כל הלילה. נתקלנו במארבים. נפצעתי.
אילן לא עזב אותי. רוצה שאעזור לך? שאקח לך את הנשק? היה רץ מראש הטור הארוך לסופו, רואה מה שלום האנשים ועוזר לפצועים. ממש היה הרוח החיה בין הטנקיסטים.
מנחם: עם אור ראשון מצאנו מסתור באיזה שיח. פתאום נפתחה עלינו אש טנקים. זהינו שאלה טנקים שלנו. הם חשבו שאנחנו מצרים. היה שם בחור דתי שהתפלל שחרית. אילן וגיל חטפו ממנו את הטלית, החזיקו אותה פרושה ביניהם ורצו לכוון האש. זה הציל אותנו.
את אילן פגשתי לראשונה במוצאי יום הכיפורים בטנק. כשהגענו, אחרי אותו לילה, לבסיס, אילן הצליח לקבל שלושה טנקים. הוא כל הזמן רץ, חפש מקלעים, תחמושת, מכונאים, וארגן צוותות. הייתי תשוש לחלוטין ופצוע, אבל כל הלילה רצתי אחריו. ידעתי דבר אחד: אם להלחם - אני רוצה להלחם עם אילן.
יוחי (ד"ר יוחנן אשל, פסיכולוג): ישבתי עם הצוות של אילן - זה היה יום לפני הצליחה - ליד הטנק ושוחחנו. התרשמתי מאוד מארבעה החבר'ה, כאלה מפויחים ועם זקנים. אילן לא נראה המבוגר ביניהם, ולא טפוס שמתאים למלחמות. עם זה היה ברור שזהו הצוות שלו, שנרקמו קשרים הדוקים ביניהם, ושהוא המפקד בזכות זה שאנשי הצוות אוהבים אותו ורוצים ללכת אחריו.
המ"פ, רס"ן יצחק בריק: נחלצנו מקרב קשה. היו לנו אבידות. פקדתי על מחלקה לחזור אל תוך האש ולסייע בפנוי נפגעים, אילן, שלא אליו פניתי, יוצא גם הוא, משתתף בחפוי ואף נשאר כל אותו לילה עם הצנחנים. אני רוצה לציין שכאשר הוא נתקל במצרים לא חמושים - לא היה ממהר לירות, אבל כשהיה עליו למלא משימה - חלוץ נפגעים, או התקפה על יעד - אז אילן היה עושה את זה עד הסוף, והיה תמיד בין הראשונים.
רוני: למחרת, יום ששי ה-19.10, ממערב לתעלה, עלינו - נשארנו טנקים בודדים - על מתחם נ.ט. היה קרב קשה. אח"כ שקטה האש. היה רגע של שקט. היה לנו מנהג: כשהיתה ארטילריה והיינו סוגרים מדפים - הייתי מכין לצוות מציות עם ריבה, וכשהיינו בתנועה - היינו אוכלים סוכריות ממנות הקרב. אילן ביקש ממני סוכריה ועלה לצריח. פתאם ראיתי שהוא נופל לתוך הטנק. כדור בודד פגע בראשו כשעמד בצריח.
בו ביום כתב הביתה בגלויה: היום יום שישי וכולנו מחכים לסוף. אוהב אתכם כל כך. אילן.