נסענו צפונה בעקבות איל ועמנו אביו וכמה מחבריו של הבן שנפל, חבריו לנשק. מסע בזמן ובמרחב.
את איל לא הכרתי. מעודי לא ראיתי את פניו. את אביו הכרתי. פעם, בשכבר הימים, למדנו יחדיו, בבית-ספר-עממי בתל-אביב. בית-ספרנו שכן בצריפים ליד "משק הפועלות". לימים נטעו גן במקום ההוא וקראו לו "גן-מאיר", ע"ש מאיר דיזנגוף.
בימים ההם היו כלי-הרכב בעירנו בגדר תופעה נדירה, לאביו של האב, לסבו של איל, היתה "מכונית פרטית". לימים נודע לנו, שזו שייכת ל"הגנה" וכי האיש הוא אחד מפעיליה החשובים, כי עוסק הוא, בין-השאר, ברכש. התפעלנו.
ימים רבים חלפו מאז. חשבתי על שלושה דורות לוחמים בארץ-ישראל: הסבא שטיינברג, שידע את ה"מאורעות", את האקדחים והרובים במחתרת; הסבא אלקנה איש "השומר", איש האדמה בגליל; הבן שלחם במלחמת-השחרור ובמלחמת-ששת-הימים; הנכד העומד בראש פלוגת טנקים במלחמת-יום-הכיפורים, בגיזרה הצפונית בגולן, למרגלות החרמון.
מעולם - כך אומרים - לא נתרכזה בגזרה צרה כל-כך, בת ששים קילומטרים, שפעה כזאת של כלי-משחית. מעולם לא הונחתה כמות עצומה כזאת של אש לגולגולת. לאחר המלחמה, בימי קרבות ההתשה בגולן, ערב "הפרדת הכוחות", שאלו כמה ידידים, בני דור 48, את רפול, הוא אלוף רפאל איתן, אשר לחם בכל מערכות ישראל מאז תש"ח, וגם נפצע כמה וכמה פעמים, כיצר הוא רואה דורות לוחמים בישראל. הוא נתבקש לערוך השוואה בין אנשי "הראל" לחיילי הגולן ביום-הכיפורים.
"אין מילים בפי לשבח את הבחורים האלה" אמר רפול, הם עלו על הטנקים בשישה באוקטובר, ואלה שנשארו בין-החיים ירדו מהם בעשרים ורביעי באוקטובר. מלחמות רבות בארץ נראות כגן-ילדים לעומת האוניברסיטה הגבוהה של המלחמה הזאת. אחר-כך הירהר והוסיף: למעשה אינך יכול לערוך השוואות. מלחמה וגיבוריה, מלחמה וסיפורה המיוחד. איל היה אחד מקרב מאות שלא ירדו מן הטנקים כתום המסע שנסתיים בנצחון גדול. הוא הורד מן הרכב בעיצומה של המערכה. סביב הטנק שלו, בשטח 30x30 מ"ר, סיפר אביו, מצאו 240 זנבות של פצצות מרגמה 120 מ"מ. אחת פגעה בצריח שבו ניצב המ"פ איל שחם, המנהל קרב כבד עם כוח סורי ניכר המנסה לפרוץ מערבה.
בדרך, בעקבות אילן ראינו את רכסי הבזלת השחורים. בדרך, בעקבות איל, ראינו ים קוצים שהפריאו
ופלדה מנופצת.
בדרך, בעקבות אילן ראינו מצבות-זכרון
עשויות סלעים ומתכת שהקימו החיים לחבריהם.
בדרך, בעקבות איל, שמענו מפי חבריו ליחידה
סיפורים מסמרי-שער.
בדרך, בעקבות איל, שבנו ושאלנו כיצד ומדוע.
בדרך, בעקבות איל, ראינו מה צרים "שולי-הבטחון"
של ישראל. בדרך, בעקבות איל תקפה אותנו החרטה פעם נוספת.
בדרך, בעקבות איל, סופרה לנו תהילתם
של מעטים מול רבים.
וכן שבנו ושמענו את קולו של האב המספר בבנו יחידו. היה זה מסע לעבר איל, לעבר הבן ואולי לעבר שאר הבנים. דיברנו עם מפקדיו ופקודיו באותו נסיון נואש, לא-פעם, לשחזר דמות לפי מילים, לפי אהבה, לפי רעות הדוקה, באה באש.
שמענו את סיפור המשפחות. סיפור "השומר" וה"הגנה" והעליה השניה והקיבוץ, סיפור צה"ל. תהינו אחר השונה שבדומה. ביקשנו כבני דור האבות את נשמתו של דור הבנים. שוחחנו עם חבריו וחברותיו לחצרות שכונת הקצינים, לבית-הספר ותנועת-הנוער והשירות הצבאי. ביקשנו לאבחן הוויה זו של נוער הגדל בבתים האלה, במסורת העלית הלוחמת לאור דמויות ולמשמע סיפורים.
חשבנו על אותם נערים שבאו אל הצבא מקרב משפחות "האצולה הישראלית", לא אצולת הממון אלא אצולת השירות הצבאי הממושך. חשבנו על נערים הגדלים בסביבה המצפה, לפי דעתם, כי יעשו את שלהם בבוא יום. ניסינו לחדור לנשמתו של איל מעבר לחייו: במה חי? מה מילא את ליבו? מה ביקש לעשות בחייו? האם ראה עצמו חייב, כמו בשבועת אמונים, להמשיך מסורת משפחתית, "לא לבייש את הפירמה"? רבים מנופלי מלחמת יום-הכיפורים ומפצועיה הם בניהם של קצינים לוחמים בעבר והיו שלחמו הם ובניהם באותה חזית. אחרים היו בניהם של בני דורנו ובניהם של עולים שהגיעו ארצה לאחר תקומת ישראל. תחילה ראינו בנפול חברינו; לימים ראינו בנפול בניהם של חברינו במלחמה הממושכת העשויה מערכות-מערכות. תמיד מוטל הכל על כפות המאזניים. ואנחנו חשבנו, כי קרבן דורנו יבטיח את שלום הדורות הבאים.
דומה, כי סיפור שלושת הדורות שחברו בספר הזה מפענח את סוד הדברים, מעניק לנו פעם נוספת את משמעותם. מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה ? איל לא הירבה לכתוב ולספר על עצמו. סיפורו עולה, איפוא, מדברי אמו ואביו ובני משפחותו, וסיפורי רעייתו ואחותו,
מסיפורי רעיו, עדות עולם לחיים הצעירים האלה שחדלו באש המלחמה החזקה בצפון רמת-הגולן, שבה נושעה ישראל במחיר איליה.
חיים גורי