רב סרן איל שחם נולד בשני יוני 1950 (י"ז בסיון תש"י) בקיבוץ איילת השחר להוריו, זאב וגילה. עד גיל שלוש גדל בקיבוץ. אמו היתה מורה במשק. בשעה שהחל פילוג בקיבוץ ב-1953 עזבה המשפחה את המשק ועברה לצה"ל. איל סיים את בית הספר התיכון "השרון" בנוה מגן. תוך כדי לימודיו יצאה המשפחה בשליחות לחבש ושהתה שם שנתיים. כך למד איל באדיס אביבה, והמשיך את לימודיו היסודיים בצה"ל. ב-1963 יצאה המשפחה שוב בשליחות, הפעם לאוגנדה ואיל למד בקאמפלה. איל החליט לחזור לבדו לישראל, התגורר אצל חברים וכך סיים את בית הספר היסודי. בימי לימוד תיכון שהה בבית סבתו באיילת השחר ולאחר מכן עם שוב המשפחה, סיים לימודיו בנוה מגן.
היה הרוח החיה בתנועת "הצופים". היה מדריך השכבה הצעירה והבוגרת של צופי תל אביב, אירגן טיולים לחניכיו עד שהיה ל"שם דבר" בשטח זה.
אביו, זאב, איש צבא עוד מן השנים הראשונות אחר ייסוד המדינה ששירת בגליל ומילא תפקידים ראשונים במעלה בהגנת הארץ. כשאיל התגייס לצה"ל בשנת 1968, ידעו אך מעטים שאביו עלה בינתיים בסולם הצבא והיה לאלוף משנה וששירת בימים ההם כמח"ט חטיבה חמש. בהיותו ביקורתי מאד וגם סגור ומסוגר באופיו, גילה יחס אדיש כלשהו לגבי יחידתו. יחד עם זאת עשה את כל המוטל עליו במסירות ובנאמנות. עבר קורסים בקצב מזורז בזה אחר זה עד שסיים בהצלחה קורס קשה מאד - קציני שריון.
כשנשלח לשרת בשארם-א-שייך נתחולל שינוי יסודי ביחסו אל הצבא. האדישות שגילה בתקופה הראשונה לגבי השירות בצה"ל, נעלמה כלא היתה ופינתה את מקומה ליחס של כבוד והערצה, אף לקשר נפשי עז שנוצר בינו לבין צה"ל. דביקות זו באה לידי בטוי גם בכך שמעט לבוא הביתה לביקור. מסירותו הגדולה והדאגה לפרט הקטן ביותר, זיכו אותו בתפקיד מפקד הפלוגה הסדירה בחטיבת ה"טירונאים". מכיון שחטיבה זו, שהיתה מורכבת מאנשי מילואים בעיקר, עסקה באימון ובהסבה, שאף איל לעבור לחטיבה מבצעית.
בשנת 1973 נתמלאה בקשתו זו והוא הועבר לחטיבת "ברק" (188) המפורסמת לרמת הגולן. עוד לפני כן הספיק לעבור קורס הסבה לטאנקים מסוג "צנטוריון" ("שוט").
שלושה ימים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים קיבל איל, המ"פ, דרגת סרן. הוא קיבל לידו את האחריות לצפון גזרת רמת הגולן. במאי 1973 נשא אשה והיה רשאי לבקש ולקבל העברה אל העורף. הוא לא עשה זאת ובפרוץ הקרבות נמצא במוצב ליד הכפר סחייטה שהיה המוצב הצפוני ביותר, להוציא את החרמון והתנשא מעל לבריכת רם. בציר זה נעו טאנקים סורים רבים שניסו לחדור מערבה. בעזרת הטאנקים המעטים שעמדו לרשותו הצליחו איל והאנשים שהיו נתונים לפיקודו לבלום את התקדמות האויב. כאשר נותק הקשר הקווי עם מוצבי החרמון שימש אייל המקשר באמצעות אלחוט בין אנשי גולני שהותקפו בחרמון, לבין העורף. קרוב ליממה שלימה פעל איל ללא הפוגה, תוך קרבות קשים כשהוא ממשיך למלא תפקיד של קצין קשר. תוך כדי כך השתתף בקרבות בצורה הפעילה ביותר ובין השאר הדריך את הארטילריה הישראלית כיצד לפגוע בדייקנות במטרות סוריות.
ביום הראשון, ה-7 באוקטובר פגע פגז של 120 מ"מ פגיעה ישירה בצריח הטאנק, עליו פיקד ובחדרו פנימה נהרגו כל אנשי הצוות, פרט לנהג הטאנק.
על מעשיו אלה הועלה איל אחר מותו בדרגה וגם הוענק לו העיטור: "מופת". בין השאר נאמר בתיאור גבורתו שצורף לאות:
בכל מעשיו גילה כושר מנהיגות מעולה, אומץ לב, קור-רוח ותושיה למופת והצליח לעודד את חייליו גם בשעות הקשות ביותר.
חברו לנשק זוהר בר-עם כותב:
איל היה סג"ם צעיר, רזה במקצת, ביישן וגם חיוור משהו, אולם לא היה מקום לטעות, איל נועד לטאנקים. כשעלה על הטאנק תירגל פקודות וכן ביצע את תפקידיו כראש צוות בצורה הטובה ביותר. אנחנו השריונאים יכולנו מיד להעריך שהבחור שלט בחומר.
בשנת 1973 נקראנו שוב להסבה ומי היה המפקד? סרן איל. אי אפשר היה שלא להתרשם מהתפתחותו. ניהל יחד עם צוות המדריכים הידוע הסבות למופת. מבין כל ההסבות היתה זאת המושלמת והיעילה ביותר ותוך זמן קצר למדנו הרבה.
איל עמד אז בפני ההחלטה האם להשתחרר ולטייל קצת בעולם או לחתום קבע?
הלחץ עליו היה עצום ובסופו של דבר חתם ועבר לרמה.
כולנו הפסדנו חבר טוב. סבורני שלא אגזים באומרי, כי עם ישראל הפסיד קצין שעשוי היה להיות אחד מטובי מצביאיו ומנהיגיו.