אלכסנדר היה בן שלוש וחצי שנים כאשר עלינו ארצה. הזיכרון הראשון שלי מאלכסנדר בארץ הוא כאשר אנחנו צועדים בטור, ההורים בראש ואלכסנדר האחרון, בדרך אפר, אמצע היום בחום של קיץ בדרכנו אל דודתי בגבעת-עדה. לאחר ימים של טלטלה באוניה מרומניה לישראל, מחיפה לחלצה (היא קרית שמונה) במשאית, ומשם אחרי כשבוע לגבעת עדה לתחנה האחרונה בדרכנו למושב אביאל. ואחי הולך לאט, עם הממיה תלויה לו על הצוואר ואומר "אני מפה אף פעם לא הולך!"
אבל בכל זאת הוא עזב, עם המשפחה, לכפר סבא. אך אביאל נשארה משהו מיוחד עבורו. שם היו הבן דוד שלו טיבי ברנט ומשפחתו ושם היו כל המשפחות האחרות שהוא הכיר. זה היה כמו לחזור הביתה. זה היה המקום האהוב עליו ביותר לבילוי החופשות, מקום מפגש עם שאר בני הדודים.
אלכסנדר אהב מאוד כדורגל וקריאת ספרים, ללמוד הוא לא במיוחד אהב והתקופה היחידה, הזכורה לי, שהוא השקיע בלימודים, ואהב כל רגע, היה בצבא בקורסים לצוללנים.
אלכסנדר מאוד אהב את מה שעשה בצבא את החברה, להיות חלק מהחברה. הוא היה מאושר וגאה, גאוות יחידה - לשרת בצוללות. הוא כל כך פחד שלא יתנו לו לנסוע לאנגליה, לאחר שהיה חולה פעמיים בדלקת ריאות, אבל נתנו לו לנסוע והוא נסע.
לאחר האסון של אוניית חיל הים "אילת", הוא כתב שהוא לא יכול להבין "מה קרה שם ואיך זה יכול היה לקרות?"
ואנחנו, איך אנחנו יכולים להבין את מה שקרה להם?!!!
החיפוש אחרי הצוללת ואנשיה נמשך מאז ועד היום, בהתחלה הוא היה אינטנסיבי, יום ולילה, מאז הוא נמשך בבדיקת וחקירת ממצאים שהתגלו כמו מצוף הצוללת שנמצא שנה לאחר היעלמה, זירמי הים וכד', וביציאה לים וחיפוש באזורים שונים שבהם לפי ההשערות היא יכולה להימצא.
במשך השנים נערכו מחקרים רבים על הים התיכון, ומהם עולים רעיונות ותיאוריות חדשות באשר למקום הימצאה המשוער של הצוללת כן משתכללים אמצעי הגילוי והחיפוש וכולם מקווים שהצוללת תימצא וחלליה, חייליה, יובאו לקבר ישראל.
חג'אמי שרה
אחותו של אלכסנדר