פעמים רבות ניסיתי להעלות בכתב דברים על אישיותו של הצוללן מדקר אהרן אהרן (דוגה), אחד מידידי הטובים ביותר, אך לא אוכל. הדמעות פשוט חונקות אותי בכל פעם שאני חושבת עליו.
ידידות אמיצה נרקמה בינינו אך לאחרונה גברה ביותר וביחוד - מרגע שהתנדב לצוללת. מאז הלכו והתהדקו קשרינו והגיע לידי כך, שהוא קרא לי אחותי ואני לו - אחי.
אחד היסודות הנעלים שהיו גלומים בו, חדוות החיים ואהבתם. ויותר מכל - היה אהרן שמח לשמוח. כל תנועותיו אמרו גיל ורעננות. הוא אהב מאוד להתלוצץ בחברה ותמיד עמו צחוק ושמחה.
ככה נשא את החיים בקלילות והשפיע על חבריו להתיחס אליהם כמותו.
הקשר עמו היה כה הדוק, עד כי אחת לשבוע קיבלתי את מכתבו. באיגרותיו אלה שיתפני בחוויותיו האישיות, בדעותיו ובמחשבותיו. במיוחד - ברחשי-לבו.
חילופי המיכתבים בינינו נמשכו זמן רב. מכתבו אלי היה מלא תמיד רגשות וציפיה לפגישתנו ואף אני ציפיתי כל יום לבואו. כשקרב אלינו הדוור, רצתי לקראתו. והוא כבר ידע היטב למה אני רצה. וכשהיה מכתב היה קורא לי מרחוק:
- סימה, יש לך מכתב מאהרן.
ואז כאילו זכיתי בעולם ומלואו. ליבי היה הולם בחזקה עד אשר פתחתי את המכתב. ובזמן הקריאה הייתי כולי קורנת מאושר.
אהרן אהב להיות מקורי. אהב ליצור דברים במו ידיו ואף מחשבותיו היו מקוריות. אהבה רבה רחש לטבע, ורגש זה השתקף אף במכתביו הרבים, השמורים אצלי. הוא אהב לתאר במכתביו את טבע המקום ואת האנשים, שאל חברתם היה נקלע. וביחוד הירבה לספר על הדומם והצומח שמסביבו. תאור חי זה היה משלים בתמונות ובגלויות רבות מצולמות ומצויירות, שהיה שולח אלי.
אהבת הטבע מילאה את כולו ולכן, אולי, היה טבעי כל-כך, פשוט ונהדר כטבע עצמו.
העיסוק החשוב ביותר של אהרן היה, כמובן, שרותו בצה"ל. וביחוד - הצוללת. זו היתה כל עולמו. ופעמים רבות, עת היה מבלה את חופשתו בבית, היה מביע את געגועיו לעיסוקו בקול רם: - הוי, מתי כבר תיגמר חופשה זו ואוכל לחזור לצוללת.
את רצונו העז הזה ואת אהבתו לכלי השיט בו שרת בטא אף במכתביו הרבים, בהם היה מגלה עד כמה הוא מחבב את תפקידו.
געגועים עזים לארץ ניכרים במכתביו אלי. באחד המכתבים הוא כותב:
- בעוד כך וכך זמן מגיע אני לארץ ואראנה שוב...
ועל רעיון זה במילים אחרות היה חוזר פעמים אין ספור במיכתביו.
לפני נסיעתו לא יכול היה להבין ולתפוס, כיצד יוכל להיפרד מהארץ, שכה חלם וחשב עליה בילדותו. קשתה עליו הפרידה גם מהוריו, שחי אתם, ומידידיו האהובים עליו. ואלה האחרונים לא היו נותנים לי לעבור ברחוב מבלי לשאול: - האם קיבלת ממנו מכתב? האם שלחת לו? מה הוא כותב? כיצד הוא מרגיש? מתי יחזור? וכהנה וכהנה... וכולם מבקשים לדרוש בשלומו באופן החם ביותר. אף הוא שאל במכתביו לשלום המשפחה, הידידים ושלח לכולם את ברכותיו.
והנה החלו להגיע מכתבים ובהם הוא סופר את הימים מתי יחזור לארץ. תהליך זה נמשך זמן די רב, עד כי חלה הפסקה, הפסקה...
הפסקה זו הביאה מורך בלבבי. שבועיים חלפו מאז מיכתבו האחרון בו כתב שבקרוב יגיע ארצה ואז...
והנה השידורים הנוראים בראדיו על "דקר". הם הלמו בי וזיעזעו אותי... מאז אני אחרת והצמרמורת בגופי.
עתה, מאז העלמו, לא אוכל להאמין שאותו טבע, שכה אהב אהרן, הוא בעצמו התאכזר לו, התנכר לו ובגד בו...
עדיין איני יכולה להאמין שבאמת קרה כך. עדיין אני מצפה לראותו גם אם יתמהמה...
ידידתו סימה.