נמרוד איננו.זכורים לי הימים והלילות בהם ישבנו צמודים לטרנזיסטור בבית המשפחה, אנשים רבים, דוממים במשך שעות רבות, מחכים, מצפים לאות. מקווים, מאמינים, מעלים השערות, מציעים הצעות, אולי....? ואחר כך משנקבעה העובדה כי הצוללת אבדה, קשה היה להאמין. למען האמת, סרבנו לקבל את המציאות.
הדוד יהודה כתב: ועתה בעת מנוחתי שוקט הבית ואין שקט. אני שומע נקישה ורשרוש נעליים מאחורי הדלת, רואה אותו עומד בפתח, כאילו אין דלת להסתיר, עומד כפי שעמד אז, במדי חיל הים, עם הכובע הלבן, קמט במכנסי החאקי, סמל הצוללן המבריק על חזהו ודרגת רב"ט על שרוולו, עיניו הכחולות מדברות ופיו ללא נוע..."
"קשה לכתוב עליו בזמן עבר. המילה היה מעוררת מעין שיתוק ביד האוחזת בעט..." כך ועוד כתבה תרצה לואיס: "נמרוד אהב לבלות. אהב לחיות. לעיתים נדמה ל כאילו מנסה לחטוף הכל בבת אחת. כאילו ביקש למהר ולשתות מכוס החיים עד קצה גבול היכולת..."
עמירם קריגר כתב: "נמרוד השתתף בצורה פעילה במלחמה...לנמרוד היו מקורות יניקה כאשר התנדב לצוללות...נמרוד איננו. הדבר היחיד שנותר לנו, לנוער, הוא ללכת בדרכו."
חברתו חני כתבה: "אנשים חשבוהו לביישן אבל חבריו הקרובים העריכו את חוש ההומור המיוחד שלו, שגבל לעיתים באי איכפתיות משעשעת... הצוללן הצעיר מרעננה היה אהוב על כל מיודעיו"
עמיר שפטל כתב: מיטב בנינו הם בנופלים. נמרוד היה בחור נאה, נבון ומשכיל. היו לו הנתונים שהם הבסיס האידיאלי להצלחה והתקדמות של אדם בחיים. דבר זה הניעו להתנדב. התנדבותו לצוללת אופיינית לדרך חייו, למוצאו ממשפחה ותיקה ומעורה בחיי הארץ ובטחונה. להיותו חניך פעיל בתנועת נוער חלוצית, היודע את יעודו. הוא הלך מאיתנו לבלי שוב."