נולד ב-5 ביולי 1935, בתל אביב.
הוריו ואחותו גרו בתל-מונד.
ב-1939 עברו לאביחיל וב-1942 לרעננה. משנת 1951 ברמת השרון.
חבר "מחנות העולים". בסיימו את בי"ס התיכון יצא עם הגרעין להכשרה בגבעת ברנר ומשם לצה"ל.
בסוף הטירונות עבר הגרעין ל"הגוברים" בהכשרת נח"ל ושוב לצבא. בימי קרב עזה שרת בקוים ואחרי כן לאימון מתקדם. חבר קיבוץ "גדות" וגזבר המשק. נרצח ב-21 בדצמבר 1957.
איש קיבוץ, ולא קיבוץ סתם, אלא קיבוץ ספר. מומחה ליעור בשל אהבתו את הטבע ומסירותו לארץ. בן תשע עשרה בא למשק עם השלמת מחנות העולים.
משעמדו על אופיו המיוחד וסגולותיו התרומיות הטילו עליו את התפקיד האחראי והקשה ביותר בקיבוץ ספר, בכל קיבוץ: הגיזבר, תפקיד הכרוך באחריות רבה ובקשיים אין קץ, בהימצאות ממושכת בעיר שהיא קרבן לכל חבר קיבוץ.
על אף חוסר הנסיון שלו הפתיע כעבור זמן קצר, ידע כיצד לנתח מצב, לנצל מבנים, להפיק תועלת מקסימלית מכל אפשרות ולהגיע ליעילות. בעל הגיון ברזל בבעיות משקיות וחברתיות כאחד.
תוך כדי מגע עם השאלות הכלכליות של החקלאות בחן את תפקיד הקיבוץ במדינה.
בעיית העדר המגע בין העליה החדשה והקיבוץ העסיקה אותו במיוחד וראה בזה את כשלון הקיבוץ בקליטת העליה.
היה איש המעשה היוצר. האחריות שהיתה טבועה עמוק באופיו איפיינה גם את שירותו בצבא. תחילה רצה להוכיח מתי ההכשרה של "מחנות העולים". הצטיין במסעות המסורתיים של קילומטרים רבים עם ה"קיטבג" וכל הציוד שבתוכו אל הבסיס. עם עליית הכושר הגופני עלו גם הרגשת הכוח והסיפוק. היה אחראי לערבי גרעינים, לקשרים עם החברים בחוץ וידע להטיל מרות פנימית.
במסעות היה הסמל האופייני שלו המקלע מ.ג. בבסיס הטירונים לא היה מקלען, אבל במסעות נשא תמיד ולאחר מכן כשהיה למקלען מצטיין, על אחת כמה וכמה. הכושר הגופני שלו ואהבתו להליכה גרמו לכך שהפך את המסעות הצבאיים לטיולים, אם כי ידוע כמה שונה הרגשת מסע צבאי מהרגשת טיול.
שרת גם בקוים, בזיקים. התאמן במארבים היה תמיד אחראי לחוליה שלו. הוא תכנן כיצד צריך לצאת למארב ואם יש סיכוי למארב לשיג את מטרותיו. כשרונו המיוחד לתכנון ולניתוח אפשרויות צבאיות מצא אז אפיק רחב של עשייה.
לא סבל את ההתפרקות הבלתי נמנעת כמעט בין צעירים. הוא יצא נגד הדבר בדיוק בזמן. לא להחסיר רגע, אחרת - אמר - אין כל ערך לעבודתנו. "אם עושים - אז עשיה שלמה".
תחילת האימון המתקדם עברה עליו בימי קרב עזה. זה היה מעבר חותך, פתאומי מן המשק לצבא. בלילות הבהירים של הנגב נערכו תצפיות, סיורים, היתה ישיבה ממושכת בקוים. בצלאל היה עקשן ולא נכנע לשום מכשול.
אימרתו החוזרת ונשנית היתה: יש לנו כח לעשות זאת ולכן חייבים אנו לעשות.
אחרי כן חזר לאימונים רגילים והתנדב לצעדת ארבעת הימים, 160 ק"מ, תחרות הליכה לארבעה ימים, 40 ק"מ בכל יום. זו היתה השנה הראשונה של הצעדה. תחילה נדרשו 6-7 שעות ל-40 הק"מ ואז עוד לא האמינו שניתן לעשות זאת בחמש שעות. נצחונו של הנח"ל היה מלא. גברו על הצנחנים שחרשו באף את העננים. המאמץ הגופני היה לבצלאל חויה נעימה, אפשרות להוכיח שלא נבצר ממנו דבר.
אך חזר מן האימונים לתחרות יצא הגדוד שלו למסע למצדה, וזאת בשלהי אוגוסט.
בימי מבצע סיני השתלטה עליו רוח תזזית. היתה לו הרגשה שהוא יושב מן הצד, אם כי נמצא בישוב ספר והיא לא נתנה לו מנוח. לבסוף הבין את חשיבות קיבוצו, את ערכו מבחינה בטחונית, ישיבה על הדרך הראשית לסוריה, צבא, ביצורים מתח קבוע של מלחמה. זה נתן לו סיפוק, מתחת למשק, גשר בנות יעקב, המעבר ששימש זירת קרבות מאז ומתמיד.
מצד שני מצא סיפוק בזה שקיבוצו נמצא במרכז מפעלי פיתוח גדולים. צפונה - הביצה והים, החולה המיובשת דרומה - תעלת הירדן והסכר. תחילתה של עבודה גדולה שחובתה להמשך ובתווך - "גדות", ישוב שנבנה על הריסות משמר הירדן.
הגזבר שזכה להערצת כל אלה שהכירוהו שבאו עמו במגע, הצטיין בבגרות המחשבה, במסירות למדינה ולעם. חייו הקצרים היו רציפות של עבודה, של עשייה בלתי פוסקת ובמלוא חדוות העשיה פגע בו כדור של חייל סורי.
היה מן האנשים המאושרים בעולם, חופשי מאמביציות אישיות ומשאיפות אנוכיות, חי את חייו במלואם.
דרך מחשבתו הבקורתית היתה מופנית גם כלפי עצמו וזה מה ששמר עליו מפני קנאות ודוגמתיות.