קורות חיים
נולד ב - 29 בדצמבר 1930 להוריו, מרים ודוד, ברמת - השרון. למד בבית הספר העממי ובבית הספר התיכון החדש בתל אביב. עבד במשק אביו. היה מדריך ה"נוער העובד" ברמת השרון וחבר גדנ"ע בגדוד נפת השרון. נמנה על התלמידים המעולים וזכה במלגה להמשך לימודיו. על אף היותו בן יחיד ועל אף גילו הצעיר התגייס כשנצטוו תלמידי השמיניות לחוש לעזרת העם. שרת בפלוגה השלישית של גדוד 32, חטיבה שלוש. לבן יחיד ניתנו הקלות בשירות, אולם הוא סירב ליהנות מהן וביקש לצרפו ליחידה קרבית. כך השתתף בקרבות על כפר סבא הערבית, לטרון, כיבוש קאקון מגדל צדק וראש העין. נפל בקרב פנים אל פנים ליד קולה ב - 17 ביולי 1948 (ט' תמוז תש"ח).
שם הכפר הערבי קולה חוזר ונשנה בתולדות מלחמת השחרור. בן הכפר הזה היה חסן סלמה, ממנהגי הכנופיות הערביות במאורעות שנמשכו מ - 1936 עד 1939. הוא היה בין הלוחמים הערביים הקנאים ביותר. יצא לגרמניה הנאצית וחזר ארצה בשנת 1944 בצניחה ממטוס נאצי. הוא היה מנהיג הכנופיות באזור רמלה - יפו.
במלחמת השחרור במסגרת "מבצע דני" רוכזו כוחות גדולים לשם כיבוש כפרי האויב בכל הגזרה, מזרחית מלטרון. אחר כיבוש שדה תעופה של לוד, התקדם גדוד הג'יפים והזחלים של החטיבה המשוריינת וגדוד הרגלים של אלכסנדרוני כבשו את וילהלמה, את רנטיה וטירה, אולם הקרב הקשה ביותר ניטש אל קולה. כוחות חי"ר וכבשו את דיר טריף נאלצו לסגת מחמת התקפת נגד קשה. נסיגה זו והקרב הקשה שהתרחש בקולה, עיכבו בעד כוחות הזרוע הצפונית מלהגיע לבן שמן. במועד שנקבע, ה - 10 ביולי, נועדה פשיטה על לוד שהיתה אחת הפעולות הנועזות ביותר שבוצעו במלחמת השחרור. ב - 16 ביולי נערכו התקפות נגד על הכוחות בצפון גזרת מבצע "דני". טור משוריין וכוח רגלים של האויב תקפו את קולה שהוחזקה ע"י אלכסנדרוני וכבשוה, אולם למחרת שוב תקף האויב את קולה והצליח לכבשו שנית. בהתקפת נגד נוספת נכבש שוב המקום על ידי יחידת אלכסנדרוני.
שלוש פעמים עבר הכפר קולה במשך "עשרת הימים" מיד ליד ולבסוף, לאחר אבדות מרובות, נשאר בידינו. בין ה"אבדות" האלו היה גם יאיר פרידמן, ששילם בחייו בעד הניצחון שבכיבוש הכפר הארור.
מייסד הפלמ"ח ומפקדו הראשי, אלוף יצחק שדה כתב בשולי הספר "50 דקות של קולה":
כאשר נפל המשלט, עליו מסופר בספר זה, בידי הלגיון ועמו קולה ואום-זרע, התהווה מצב קשה בחזית. הלגיון תקף בכוח גדול לאין ארוך, בפלוגות חיל רגלים, בנשק מסייע ושריונים ולרשותנו לא עמד כוח כלשהו (מספר לא גדול של אנשי חי"ש ופלוגה לא מלאה ועייפה של חיל רגלים). צריך היה לתמרן, כדי להרוויח זמן, להטעות את האויב ולמצוא דרך לעבור להתקפה. אותו משלט עלה לנו את האויב בשלוש עשרה קורבנות. הם היו בפקודתי . . . במלחמתנו הניצחון היה לאיש, להבנתו ולכל אותן הסגולות הנפשיות שאפשרו לו לעמוד במבחן.
בין הנופלים, יאיר. תמיד ראשון, כדבר המובן מאליו . . . ללא רהב, ללא מאמץ, בלי התנשאות. תמיד, ולנחשלים מושיט ידו לסעד ולעידוד. עלם חמודות תוסס בלהט מעש. בין הראשונים שנענו לקריאה, ישר מספסלי הלימודים בבית ספר תיכון. חייל - ילד בן שבע עשרה והוא כבר עבר טבילת אש בקרבות קשים והתבגר תוך ימים, שעות. נשא את עיניו לאוניברסיטה בירושלים, מצד שני משכוהו גם הלול, הרפת ודיר הצאן במשק אביו. נקרע בין השניים ובחר בשלישית, בפלמ"ח. היה בן שש עשרה וחצי כשפרצה מלחמת השחרור והוא לא היה מוכן להשלים עם העובדה שבגלל לימודיו אינו נמצא בשורות הפלמ"ח.
אחרים לוחמים כבר והוא ילמד? תוך זמן קצר, תוך הכנה קצרה כבר עבר את טבילת האש הראשונה בכפר סבא הערבית ולאחר מכן נטל חלק פעיל בקרבות הקשים והמרים סביב לאטרון וקאקון, מגדל צדק וראש העין.
ההחלטה להצטרף ללוחמים לא היתה קלה. משק ההורים ברמת השרון מייחל מזה שנים לבן שיסיים את לימודיו וישקיע את מרץ נעוריו בפיתוחו. אך המשק מפסיד במאבק על הבן עם המולדת. יאיר מעלה את תביעותיה של הארץ. ההורים זועזעו. בן יחיד, שעדיין לא מלאו לו שנותיו, יכול היה לצאת לידי חובה בשירות צבאי קל יותר. יאיר דוחה זאת ומארגן בעצמו קבוצה שלימה המצטרפת לפלמ"ח. אחד המפקדים, מידידי הוריו, משכנע אותו בקושי להסתפק בשירות חי"ר. הוא בין הלוחמים הראשונים ואיש אינו יודע שרגליו שטוחות והוא זקוק בעצם למדרסים והנעליים הצבאיות הכבדות יורדות לחייו. איש מחבריו אינו יודע מה רב סבלו. הוא נושא את כאבו בדומיה.
יאיר נער - חייל שמחשבותיו חוזרות שוב ושוב להוריו וכך סיפר לאחד מחבריו:
"הורי שלי יקרים לי עתה שבעתיים. היודע אתה מה רב סבלם. היתה היכולת בידם לעכבני. בן יחיד ולמטה מגיל גיוס. ובכל זאת לא עיכבו. יותר מזה: אמא עצמה עזרה לי לחגור את החגור, בצאתי בפעם הראשונה . . . עם הורים כאלה אפשר לכבוש עולם ומלואו."
בנפלו מות גבורה טרם מלאו לו שבע עשרה שנה . . .