קורות חיים
רב טוראי משה שמש נולד ברעננה ב- 17 באוגוסט 1953 להוריו עליזה ויוסף, שעלו ארצה מעירק. בשנת 1958 העתיקה המשפחה את מושבה לרמת השרון ומתגוררת מאז ב"שיכון המועצה".
משה סיים את בית הספר הממלכתי א' ברמת השרון והמשיך את לימודיו לאחר מכן בבית הספר המקצועי על שם פנחס רוטנברג. מצבה הכלכלי הקשה של משפחתו לא איפשר לו את סיום לימודיו, מכיוון שנאלץ להירתם לפרנסת המשפחה. החל מגיל שש עשרה לעבוד יחד עם אביו בעבודות בנין ובערבים ובלילות המשיך את לימודיו.
נספה בתאונת דרכים ב- 8 ביוני 1973 ח' סיון תשל"ג.
הנאהבים והנעימים לא נפרדו איש מרעהו, לא בחייהם ולא במותם, משה שמש ואברהם דביר, שני חיילים צעירים, בני עשרים היו, ידידי נפש, למדו בכתה אחת, גדלו יחד, חוויותיהם היו משותפות מילדות והנה רצה הגורל האכזרי וניספו יחד.
משה בא הביתה לחופשה וביקש את הטנדר מאביו, כדי לערוך סידורים בתל אביב. הצטרף אליו חברו הטוב והמסור, אברהם. והנה בשובם מתל אביב לרמת השרון, בנסעם בשדרות רוקח בתל אביב, פגע הטנדר בו נהג משה, תוך כדי נסיעה, סמוך לפארק הירקון, במכונית מסחרית חונה, התהפך והחליק על צדו לאורך עשרות מטרים והגרוע מכול עלה באש. שני החיילים הצעירים נלכדו בטנדר הבוער אשר הפך להם למלכודת ולא יכלו להיחלץ מתוכו. אפילו נהגים שנזדמנו למקום בכביש הסואן והעמוס לא יכלו להושיט עזרה לשני הלכודים. רק כעבור שעה ארוכה הצליחו הכבאים לכבות את הדליקה באמצעות חומר כימי.
בנובמבר 1972 התגייס לצה"ל והתנדב לשריון. גילה כשרונות טכניים ונשלח לקורס הסבה לחרמ"ש, אולם במהלכו של קורס זה נפצע ובשל כך הועבר לבית הספר לשריון. שם נתמנה לשלם היחידה, קיבל דרגת רב טוראי ועמד לקבל דרגת סמל. היה מסור ונאמן ומילא כל תפקיד וכל משימה שהוטלו עליו מתוך רגש אחריות, עליו העיד מפקדו הישיר.
סרן גדעון בן דוד כתב ב- 13 ביוני 1973 לבני המשפחה: רב טוראי משה שמש הוכר ביחידה כחייל שקט, מסור שמילא תפקידו ביעילות ראויה לציון. משה היה אהוב על חבריו לעבודה וליחידה. כמפקדו היה לי מגע שוטף עמו בעבודה וקיוויתי לקדמו במסלול עבודתו והנה כרעם ביום בהיר נקטפו חייו בתאונה אכזרית. בשם המפקד וחיילי היחידה קבלו את רגשי השתתפותנו הכנים בצערכם. זכרו לא ימוש מלבנו.
נהג במכונית בדרך כלל ותמיד בזהירות ויש בזה משום לעג הגורל שאחר שנהרג בתאונת דרכים קטלנית, הוענק לו אות "הנהג הזהיר"…
הוא היה גאוות המשפחה ובבת עינה ותקוות רבות נתלו בו אחר שחרורו. הודות לכשרונותיו, למרצו צפוי הי לו עתיד מזהיר.
מותו בלא עת עורר כאב מר בקרב כל מכריו וידידיו והיו ביניהם שהתפרצו בבכי קולני מר… בני משפחתו ביקשו להימנע מכך, מכיון שכפי שלא נשמע בכי בימי חייו, רצו שבל יישמע גם אחרי מותו וראו בכך מעין צוואת אהובם היקר מכל.