תפריט נגישות

טוראי דוד גרינולד ז"ל

דוד גרינולד
בן 19 בנפלו
בן ברכה ואהרון
נולד ברמת השרון
בכ"ח באלול תשכ"ד, 5/9/1964
התגורר ברמת השרון
שרת בחטיבת הצנחנים
יחידה: גד' 202
התגייס ב-אוקטובר 1982
נפל בפעילות מבצעית
בי"ד בשבט תשמ"ד, 18/1/1984
מקום נפילה: זהרני
באזור לבנון
מקום קבורה: תל אביב - קרית שאול
אזור: 1, חלקה: 16, שורה: 2, קבר: 20.
הותיר: הורים ושני אחים

קורות חיים

דוד נולד ברמת השרון להוריו ברכה ואהרון, בשנת 1964. למד בבית ספר אורנים ובחטיבת ביניים ע"ש קלמן ברמת השרון, ולאחר זאת באורט סינגלובסקי, שם קיבל תעודת בגרות במקצוע מכניקה עדינה.

היה אהוד ומקובל על חבריו ללימודים, בעל קשת רחבה של תחביבים, ספורט, בולים ותקליטים.

התגייס לצה"ל ליחידה נבחרת בשנת 1982. את שרותו עשה בלבנון שם נפצע קשה וכעבור ששה ימים נפטר מפצעיו ב- 18.1.84.



כל נסיון לתאר את דוד במסגרת של דף ולו גם בספר עב כרס, לא יוכל אף להתקרב למהותו האמיתית ולעומק אישיותו. מתוך מודעות לעובדה בסיסית זו אנסה לרשום כאן מספר קוים לדמותו.

דוד נולד ברמת השרון להורים ניצולי שואה שהיו מבוגרים למדי בעת הולדתו. הוא היה בן יחיד לאביו אהרן אשר היה שריד אחרון למשפחתו שנשמדה בשואה, אף אמו ברכה איבדה את כל משפחתה באושויץ ובנוסף לכך נפטר בעלה הראשון בהיותו אך בן 28 והשאירה עם שני ילדים רכים. השניים נישאו ואהרן אימץ את בניה של ברכה והיה להם לאב, עם זאת היה חלומם ילד משותף ואלהים זכם בכך לאחר שנים לא מעטות. דוד גדל בין מבוגרים מיומו הראשון; הורים מבוגרים ואחים מבוגרים, הוא ינק רצינות וניזון מזכרונות השואה והעבר הקשה של הוריו. רקע זה שימש תפקיד חשוב מאוד בעיצוב אישיותו. הוא היה סינטזה יוצאת דופן של צבר בעל מרץ ובטחון עצמי ושל בן זקונים להורים למודי סבל. התוצאה היתה אדם בלתי רגיל. מלבד כישורים וכשרונות כלליים שנתברך בהם, הוא הצטיין במיוחד ברגישות ובפתיחות יוצאת מגדר הרגיל, ההוכחה המכרעת לכך שבעוד אשר משפחתו היא קטנה ביותר, בהלוייתו השתתפו מאות רבות, כולם חברים שרכש בחייו הקצרים.

בבי"ס העממי למד ב"אורנים" שברמת השרון, לימודי התיכון הובילוהו ל"יד סינגלובסקי" במגמה למכניקה עדינה, שם עשה חייל הודות לכח רצונו העז ולרצינותו.

בבוא שעתו להתגייס לא היה בליבו כל ספק כי מקומו בחיל קרבי. הדרך לעתודה מקצועית או לחילופין (בעיקר הודות לכשרון שגילה) לחיל המודיעין היתה פתוחה לרוחה, אך הוא העדיף את הצנחנים. בהשאלו לסיבת לוקחו סיכונים כאלו, בהיותו בן לניצולי שואה היה עונה: "אני עושה זאת כדי שלא תהא עוד שואה". רק לאחר מספר חודשי שירות תפס אביו כי למעשה היה עליו לחתום על היתר בהיות דוד ז"ל בן יחיד עבורו. החל מאבק עז שנמשך שבועות ארוכים. דוד לא ויתר וגייס לעזרתו לצורך השכנועים את מפקדיו השונים. לאחר לחץ רב חתמו הוריו ודוד שב בשמחה שקשה לתארה, אל חבריו.

כיוון שרוב שירותו שהה בלבנון היו הוריו ואחיו מלאי חרדה. כל צלצול טלפון החריד את ההורים למודי הסבל ורק תפילה אחת היתה בליבם ובלב אחיו: שיחזור הביתה בשלום.

לדוד היתה נשמה מיוחדת ורגישה. כחודש לפני מותו נהרג חבר מן הגדוד (שלמה אלפסי הי"ד) והדבר זעזעו מאוד. הוא עצמו נכנס לחרדה והחל לחשוש לגורל הוריו למקרה שמשהו יארע לו. ליבו נבאו רעות ובמכתב לאחיו היושב בחו"ל ניתן היה לחוש בחששות כבדים. כשבוע לפני הפצעו החביא בביתו מכתב פרידה נרגש, ביום הפציעה ניתנה לו אפשרות לחזור לפני הזמן, חבריו שראוהו סיפרו שהוא נראה כבן אדם שניצל ממשהו נורא. ניתן היה לראות כי הוקל לו, הוא האמין כי כל פחדיו היו אך דמיון וחלום רע. אך לא כך רצה רבון העולמים ודוקא במסע הביתה השיגו הכדור הרצחני. הנער היקר נאבק על חייו בדיוק זמן שהספיק לאחיו הגדול לחזור הביתה, ולעמוד ליד ההורים בשעה הנוראה.

הכבוד הגדול ביותר שנוכל לתת לזכרו יהיה בכך שננסה להדמות אליו; לאהוב את הזולת, להיות רגיש לבעיות של אנשים סביבנו וכמובן לשמוח בחיים אלה שניתנו לנו ולשמח את האחרים.



יהי זכרו ברוך.

בניית אתרים: