קורות חיים
סגן איתן להב נולד ב-14 בספטמבר 1952 בנהריה להוריו הדסה ומרדכי חברי קיבוץ בית העמק בגליל המערבי. נמנה על הילדים הראשונים של המשק. למד בבית הספר המקומי, המשיך בבית הספר של קבוצת חניתה ולאחר מכן למד בבית ספר תיכון בגשר הזיו.
בשנת 1968 עזבו הוריו את הקיבוץ ועברו לרמת השרון. את כתה י"א סיים במושבה, אולם בכתה י"ב למד בגשר הזיו לאחר שהחליט לחזור לבדו למשק בית העמק. עבד במשק במוסך ובמטע הבננות עד גיוסו לצה"ל בגיל 18.
התנדב לקורס טייס וסיימו בהצלחה ב-18 ביולי 1972. מטוסו נפגע ב-21 באוקטובר 1973 ונפל חלל.
אין צורך להדגיש במיוחד את תפקיד חיל האויר הישראלי בכל אחת ממלחמותינו. השגיו במלחמת ששת הימים היו כבר לאגדה ומעשיו הפכו חומר לימוד בכל בית ספר צבאי בעולם.
המצב לא היה שונה גם במלחמת יום הכיפורים. החל מן ההודעה הראשונה של דובר צה"ל ב-6 באוקטובר בה נאמר:
חיילות האויר של מצרים וסוריה תקפו את כוחותינו. מטוסי חיל האויר שהוזנקו מול מטוסי האויב נכנסו עמם לקרבות אויר. כמו כן פעל חיל האויר הישראלי בסיוע לכוחות הקרקע בתוקפו את שריון האויב החודר.
ההודעה הראשונה של המלחמה מסתיימת במשפט אופייני:
בכל המגעים האויריים שהיו עם מטוסי האויב, ידם של מטוסינו היתה על העליונה. כך נמשך הדבר יום-יום, שעה-שעה כשאבידות כבדות נגרמות לחילות האויר של מצרים, מול אבידות קלות לחיל האויר שלנו.
קרבות הבלימה הרצופים לא יכלו להערך בלי סיוע מאסיבי של חיל האויר. הודות למאמץ המשותף של חיל האויר וחיל השריון נבלמה התקדמות האויב. מטוסינו תקפו את מערך טילי הנ"מ ומוציאים את רוב סוללות הטילים מכלל שימוש. בשדות תעופה צבאיים בעומק מצרים, הותקפו סוללות קרקע-אויר, הותקפו הגשרים שהוקמו על התעלה.
הרוח החיה בכל אלה - הטייס הקרבי המעולה, ועל אלה נמנה סגן איתן להב. מגיל שמונה עשרה הכשיר את עצמו לתפקיד.
הוא אהב את הטיסה ואת המטוס בכל לב. זה היה תחביבו, זה היה מקצועו וזו היתה גם שליחותו - צפור הפלדה הענקית והמסובכת שדרוש היה ידע משולב בכשרון, כדי לשלוט עליה שליטה מלאה. רבים התפלאו על הנער בן העשרים בסך הכל, שרכש לו שם כטייס של ה"סקייהאק".
אכן אין להתפלא שתרומתו למלחמת יום הכיפורים היתה נכבדה וחשובה ביותר. הוא לא לחם בחזית אחת, אלא בשתיים. השתתף בגיחות ההפצצה הרבות ברמת הגולן ומשהתברר לו שמן ההכרח "לתת יד" לחיל האויר באיזור קנטרה בדרום, התנדב לגיחה מבצעית מסוכנת, ואם דובר צה"ל יכול היה למסור הודעות כאלה: "אף לא אחד מנסיונות תקיפה אלה נסתיים בהישג כלשהו לחיל האויר המצרי" או "כ-15 מן המטוסים התוקפים הופלו בידי מטוסינו" - חלקו של סגן איתן להב היה ניכר בכך.
בין טיסה לטיסה הצליח להגיע הביתה לחופשות קצרות ביותר, אותן הקדיש להוריו. הוא עודד אותם וניסה לגרש את ענני הדאגה מפניהם ומלבם. בשבת, ה-20 באוקטובר, ביקר בבית בפעם האחרונה. היה אופטימי ומלא חיים ומרץ, כמו תמיד. למחרת היום נפגע מטוסו כאשר הטיל את המטען, הכבד של פצצותיו על מוצב בחרמון, כדי לרכך את השטח ולאפשר ליחידות גולני מאוחר יותר באותו יום לעלות על המוצב ולכבוש אותו מידי הסורים.
לפי הודעת דובר צה"ל הופלו ביום ההוא לא פחות משבעה עשר מטוסים מצריים, שנים עשר מטוסים סוריים ועוד שלושה הליקופטרים סוריים, בסך הכל שלושים ושניים מטוסי האויב. איתן השתתף בקרבות קשים ומרים אלה, בהם הושמדו גם סוללות טילי קרקע אויר ממערב לתעלת סואץ. איתן הרים את תרומתו לכיבוש מוצבים בחרמון, לרבות המוצב שנפל בתחילת המלחמה בידי הסורים. המוצבים נכבשו בסיוע ניכר של חיל האויר אחר שהצליחו להתגבר על התנגדות חזקה של האויב.
למחרת היום ננצרה האש, אולם איתן כבר לא היה בחיים. עד ה-9 בנובמבר 1973 נחשב לנעדר ורק אז נמצאה גופתו, לא הרחק מרכס החרמון אליו כיוון את אש מטוסו ומקלעיו.
כעדות על אופיו המיוחד של איתן ועל אישיותו נצטט כאן דברים של אחד מחברי הקיבוץ בו התחנך ואליו השתייך, ג. לוקץ: "איתן היה הבן של כולנו. אמנם אפשר לומר כך על כל בנינו, אך נדמה לי שאין בכך כל פגיעה באחרים אם אומר שאיתן נהנה יותר מכולם מאותו מעמד מיוחס של השתייכות לכולנו. הדבר הורגש עוד בהיותו תינוק - עד כדי כך, שמחנכים מודאגים הביעו חשש שהמצב יביא לפינוק, והוא נמשך עד עצם הימים האחרונים, שבהם היה איתן "הטייס שלנו" - של כולנו ועל כן גדול הכאב של כולנו. איתן היה תמיד ראשון. אמת - הוא לא היה המבוגר בבנינו, ולא החכם מכולם. לא הגדול בהם, ולא החזק מכולם. ארשה לעצמי להוסיף שאף לא היה העקשן ביותר! ועם כל זה - תמיד נחשב כראשון, כאילו הראשוניות היא תכונה אישית הדבקה בו ולא תולדה של נסיבות עובדתיות. איתן היה סמל ומופת, להולכים איתו, ולבאים אחריו. רבים ירצו להידמות לו. אך אסיים, כפי שפתחתי, באמת פשוטה, התופסת לגבי כל בן ובן: לא היה לנו כמו איתן וכמוהו לא יהיה לנו שוב".