סא"ל צבי צלנר ז"ל

קורות חיים

סגן אלוף צבי צלנר נולד ב-14 בספטמבר 1921 בגרמניה להוריו, מרים וחנוך. עלה עם בני משפחתו לארץ ישראל בשנת 1938. שרת בצבא הבריטי לפני קום המדינה. ב-1949 נשא לאשה את הדסה ועברו לגור במושב חרות בגוש תל מונד. שם נולדו הבנים דני ויורם.

ב-1953 עברה המשפחה לחיפה.

ב-1963 חלה בכליותיו. ב-21 בדצמבר 1966 נפטר.



מפעל חייו היה אחד המוסדות הצבאיים - החינוכיים החשובים ביותר במדינה - הפנימיה הצבאית, סביבו נתעורר ויכוח סוער בשעתו. היה זה צבי, אשר הוכיח מה דרוש ואף מה חיוני מוסד זה ומה רבה התועלת שהוא מביא, בשנת 1953 נתמנה למפקד הראשון של הפנימיה הצבאית שליד בית הספר הריאלי בחיפה.

הפנימיה היתה אז בשלבי התארגנותה הראשונית והיה זה צבי שיצק את הדפוסים הראשונים של המוסד אשר הוציא משורותיו קצינים מצטיינים רבים.

דומה שאין איש מוסמך יותר לדון על השגיו אלה של צבי מאשר ד"ר ארתור בירם, המחנך הדגול שהיה במשך שנים רבות מנהל בית הספר הריאלי בחיפה.

הוא כתב בין השאר לאלמנתו של צבי ב-27 בדצמבר 1966:

את יודעת כמה הערכתי את עבודת צבי ועד היום יודעים אנו כולנו, כי זכותו היא שהמפעל הנועז, שהיה אז המוסד, כל כך רחוק מכל חיי יהודים והרגליהם, היה יכול להצליח והראה דרך למוסדות אחרים שצה"ל כל כך זקוק להם. גם אחרי שעזב אותנו נפגשנו מזמן לזמן ותמיד הערכתי ביותר את כוחו ואת מרצו שהוא הראה בכל מה שהוא עשה.

הקריירה הצבאית המופלאה של צבי מתחילה עוד באביו, ששירת בצבא הגרמני במלחמה העולמית הראשונה. בשל זכויותיו אלו ואותות ההצטיינות שצבר, לא פגעו הנאצים במשפחתו עד 1938, חמש שנים תמימות אחר עלייתם לשלטון. אז נאסר אבי המשפחה באחד הלילות, אולם משנתבררה זהותו, הרשו לכל בני המשפחה לצאת את גרמניה, תוך שלושה ימים.

צבי היה בן 18 כשמשפחתו עלתה לישראל ולאחר תקופה קצרה עמד על המצב ובא לידי החלטה מקורית עבור צעיר שאך עזב את ספסל הלימודים: התגייס לצבא הבריטי. הוא שרת בחזיתות שונות, במצרים ובאיטליה ורק בשנת 1946 השתחרר מן השירות הצבאי. התכונן לנסוע לאנגליה ללמוד רפואה, אולם ההכנות לקראת הבאות, לקראת הקמת המדינה, לקראת מלחמת השחרור שינו את תוכניותיו. הוא גוייס לצה"ל ושימש מפקד פלוגה בגדוד בית חורן תחת פיקודו של מאיר זורע.

בשנת 1954 הועלה לדרגת סגן אלוף וכעבור שנתיים נוספות סיים בית ספר לפו"מ ומונה לסמח"ט החטיבה הצפונית, כל הזמן העמיסו על שכמו תפקידים אחראיים יותר ויותר. הוא הועבר למשרד הבטחון ומונה לאחראי לסיוע לארצות מזרח אפריקה במחלקה לסיוע חוץ. בשנת 1963 עמד צבי להתמנות לראש משלחת משרד הבטחון באוגאנדה. כשחלה בכליותיו ונזקק לטיפול שריתק אותו במשך לילות אחדים בכל שבוע לבית החולים, הוא גילה גבורה, לא ניכרה בו מחלתו והמשיך לעבוד ללא ליאות עד יום מותו כשהוא בן 45 בלבד. היה אישיות בלתי רגילה, קצין מצטיין, מחנך מעולה, בעל עקרונות, בעל מטען תרבותי שהיה לסמל לכל הסובבים אותו. נביא כאן עדות על כך מאחד האישים איתו עמד במגע הדוק במשך שנים.

שמעון פרס, מנכ"ל משרד הבטחון, כתב להדסה, אלמנתו ב-21 בדצמבר 1966 בין השאר: לא יכולתי להאמין למראה הידיעה הצנועה בעתון הערב שצבי איננו. משום מה חייתי בהרגשה שצבי ניחון בתכונות כאלה שאין כח בטבע שיגבר עליהן. ובודאי שלא בצדק, וודאי שלא בטרם עת.

צבי היה בעיני ההפך מאופורטוניזם, אותה משענת אנושית שאין מעמידים אותה בחלון הראווה ואין שמים אותה כשלט, אלא עליה נשענים מבנים שלמים מתוך אמונה גמורה שאין הוא קנה רצוץ, אלא אדם וגבר שחוט השדרה ומאור הפנים שלו יעמדו בכל מבחן.

כוחו של צבי לא היה רק במה שעשה והוא עשה כחלוץ, כחייל, כשליח וכאדם, הרבה יותר ממה שידוע, אלא גם במה שהיה:

אדם הדור רגש, ממושמע-מחשבה, איש המעניק הוד ומשמעות לכל הסובב אותו, לכל הבא עמו במגע. עוד בטרם הכרתיו, שמעתי את שבחו ואת גודל קסמו כאדם כובש לבבות, מופת מהלך על שתיים, שהחזיר אימון לספקנים והחדיר תקוה ושמחה לכל פינה.

בטחונו היה פנימי, צנוע ועל כן העדיף להתמודד עם כל מבחן קשה ומסוכן, להדביר כאב ומחסור.

לא היה בו דבר שגרתי כמעט. הוא היווה לחברים ולסביבה מעין קו אמונתי. הוא לא חיקה איש וחושבני גם שאינו ניתן לחיקוי.