קורות חיים
סרן שמעון קורן (קופרמן), בן צבי ועליזה, נולד ביום ל' באדר א' תרצ"ב (8.3.1932) בבואנוס איירס, בירת ארגנטינה. בקיבוץ "רבידים" הכיר את דינה, חיילת נח"ל והתחתן אתה. אחר הנשואין עברו בני הזוג לגור בקיבוץ שער הגולן, קיבוצה של דינה ונולדו להם שם שני ילדים.
ניתן לשרת את המולדת בדרכים שונות, בחינוך לא פחות מאשר בשירות בצה"ל ולעתים אף בשילוב של שתי הדרכים השונות זו מזו.
זאת עשה שמעון בדרך שהיתה מקורית לא פחות מאשר יעילה. הוא נולד אמנם בארגנטינה, אולם היה ציוני נלהב עוד מימי ילדותו המאוחרים. היה חבר תנועת השומר הצעיר, הצטיין בפעילות שהיתה נמרצת ופוריה כאחד ובמשך השנים יסד קרן לתנועה וקרא לו "פלמ"ח". במסגרת זו פיתח תנועה חינוכית-ציונית מקיפה וריכז בני נוער יהודיים מכל כפרי הסביבה.
הוא היה המדריך הראשי וראש הקן. את אהבתו לארץ ישראל קיבל בבית הוריו, שהיה בית ציוני ושלט באידיש ובעברית למופת.
שמעון סיים לימודי בית ספר יסודי ותיכון בעירו בואנוס איירס והתכונן ללמוד הנדסה באוניברסיטה המקומית. משהגיע מועד גיוסו לצבא ארגנטינה, היה לו הדבר לזרא והחליט שאם כבר לשרת בצבא, מוטב לעשות זאת במסגרת צה"ל, מאשר בצבא זר. רגיל היה לומר להוריו: אני נתין ארגנטינה, אולם הנני קודם כל יהודי. אם נגזר עלי ליפול בקרב, מוטב שיהיה הדבר במולדתי, ישראל...".
בהזדמנות אחרת כשגמלה בלבו ההחלטה לעלות לארץ ישראל והוריו הזקנים הביעו דאגה וחרדה וביקשו שבל ישאירם לבדם, אמר: "אם אני לא אעלה, אז מי יעלה ומי יישב את ארץ ישראל?".
בשנת 1952 הגשים סוף-סוף את חלומו. במלאות לו עשרים שנה, עלה לארץ ישראל והתיישב בקיבוץ דליה עם גרעין עליה "ד" של קבוצת השומר הצעיר. לאחר מכן התגייס לנח"ל ובמסגרתו עבר לקיבוץ רבדים שם שהה כחמש שנים.
ברבדים פגש את דינה והם החליטו לקשור את דרכם יחד. בשנת 1956 עברו לקיבוץ שער הגולן ושם הקימו את משפחתם. ב-1958 נולדה עינת, הבת הבכורה וב-1960 נולד הבן - ינאי.
בעבודתו בקיבוץ גילה כישרון ניהולי. כבר אז האמין בקידמה והתייעלות. השקפתו השונה בלטה בהיותו חבר קיבוץ וגרמה לא פעם לויכוחים עם המוסדות. כל רצונו היה "להתקדם".
את שירותו הצבאי סיים בדרגת סרן.
בינתיים עלתה משפחתו של שמעון, הוריו ושני אחיו לארץ ישראל. המשפחה שהתה שנתיים בקיבוץ "יד מרדכי" בדרום ובשנת 1955 עקרה לרמת-השרון. שמעון לא הצטרף להוריו ולאחיו ושמר אימונים לקיבוץ. היה פעיל ב"שומר הצעיר" ואף כיהן כיו"ר ועדת התרבות של הקיבוצים.
בשנת 1963 הדריך שמעו ןמשלחת של נציגי משרד הביטחון שהגיעו לביקור בשער הגולן, כשמטרתם "להכיר את חיי הקיבוץ". לאחר הדרכה זו חזר שמעון לשירות פעיל בצה"ל בתפקיד חשוב נוסף. הוא נשלח על ידי משרד הבטחון, היחידה לסיוע ולקשרי חוץ לניו יורק, כדי לארגן חניכים לקורס מדריכי נוער מדרום אמריקה שעמד להיערך בישראל. מטרת הקורס היתה הקמת מחנות גדנ"ע באמריקה הדרומית, לפי הדוגמא המקורית בישראל.
כעבור חודש חזר שמעון מארצות הברית לישראל ונמנה על חברי הסגל שטיפל והדריך בקורס מספר שש. החניכים שהגיעו מאמריקה ציינו את מסירותו הרבה של שמעון ואת אופן טיפולו בבעיות. הוא הצליח לרכוש את אהבת כל חניכי הקורס, אך הביא את הקורס לידי סיום. מצא את מותו בתאונת דרכים, באיזור פתח תקוה ב-27 באוגוסט 1964 (כ' באלול תשכ"ד).
ההערכה העמוקה של תלמידיו-חניכיו מגוואטמלה באה לידי ביטוי באירגון מחנה גדנ"ע בכוחות עצמם בסיוע צבא גוואטמאלה שנקרא בשם "יד שמעון".
הסיסמה ששימשה למדרכי המחנה היתה: "מסירות, עבודה, הקרבה", תכונות שאיפיינו את מדריכם היקר, שמעון.
כותבת מרגריטה הכאבה, אחת מתלמידותיו: "שמעון לוקח אתו את אהבתנו הגדולה, מסירותו ואהבתו הטביעו חותם עמוק בלבנו. תמיד ראינוהו כאבינו. הוא חילק לנו מלוא חופניים רוך ואהבה מאז פגש אותנו בניו יורק ובמשך כל שהותינו בישראל. הכאב גדול עוד יותר, כי לא רצה להפרד מאתנו שכן בקרוב היינו צריכים להפגש שוב.
איחולי לאשתו שתמצא את נחמתה בעובדה, כי שמעון לא הסתלק מן העולם. הוא חי וקיים בליבנו. לא נשכח אותו לעולם".
הרננדו סולוואגה כתב מאקוואדור לסרן אברהם הצמרי:
"היו בטוחים, כי זכרו של סרן שמעון יישמר בתוכנו כעדות נאמנה להרגשתינו שהשתרשה בנו בזמן שהותנו הנעימה במדינת ישראל הנהדרת".
הרמן סרנו פינטו מקוסטה ריקה כתב:
"אהבנוהו כבן אוהב את אביו. רק יכולנו לומר כשיצאנו מן ההלם שמותו גרם לנו: איבדנו ידיד עלי אדמות...
השמים זכו במלאך...".
אדגר סלקרו מקולומביה כתב: "זכרו של סרן שמעון יישאר חרות לעד בלבנו, כי נפשו האצילה, גישתו הישרה והנאמנה היו לנו לדוגמא של התנהגות למופת, הקרבה עצמית, מילוי ומיצוי התפקיד ועבודה מפרכת ובונה. רצוני העז ביותר הוא שיקבל מידי אלוהים את הפרס שמגיע לו על חייו למופת ומסירותו לחברו".
ניתן היה להוסיף עוד מכתבים רבים ברוח זו.