תפריט נגישות

סמל משה מולי ולנטין ז"ל

משה ולנטין
בן 20 בנפלו
בן רבקה ויוסף
נולד ברמת השרון
בכ"ח בניסן תשי"ד, 1/5/1954
שרת בחיל הים
יחידה: זירת ים סוף
התגייס ב-נובמבר 1972
נפל בעת מילוי תפקידו
בל' בסיון תשל"ד, 20/6/1974
מקום נפילה: צפון הארץ
באזור ישראל
מקום קבורה: תל אביב - קרית שאול
אזור: 1, חלקה: 9, שורה: 3, קבר: 30.
הותיר: הורים, אחות ואח

קורות חיים

סמל מולי (משה) ולנטין נולד ב - 1 במאי 1954 ברמת השרון להוריו, רבקה ויוסף. הוא למד בבי"ס ממלכתי א' ובתיכון "השרון" התעניין בשטחים רבים כה שונים זה מזה כפסיכולוגיה וביולוגיה. החל מגיל חמש עשרה כתב שירים היה בעל כשרון משחק ועיצב תפקידים ראשיים בהצגות שונות.

מולי היה רק בן 20. קראתי לו "ילד" - בדרך חיבה של אח בוגר. אבל שנינו ידענו, כי לא היה ילד עוד. הוא היה איש צעיר שחיפש בתוך המולת חייו את הנתיב: ארבע שנים בתיכון ובחיל - הים. הצדעתי לו כשראיתיו, מתמיד בריצות ליליות ארוכות לפני ואחרי בחינות - "כדי להיות מוכן לצבא", אמר. שמעתי אותו מתלבט, בשיחות ארוכות לתוך הלילה, האם להתגייס לצבא או להירשם ללימודים במסגרת העתודה. לבסוף החליט - להתגייס. אבל לפני כן עבד בבניין ההולך ונבנה - "כדי לחזק את השרירים", אמר. מולי רצה לתרום את חלקו ללא סייג בעת השירות הצבאי. הוא חשב, כי חיל הים לא יתאים לשאיפותיו, אבל למד להעריך ולאהוב את החיל, את אנשיו, את הכלים ואת המדים. מולי בחר לשרת על "רשף", אוניית הדגל של חיל - הים והיה גאה בשרותו. ואז פרצה המלחמה. הוא ראה את חבריו נופלים לא בחיל הים. בשריון. הוא היה כל כך צעיר, אבל מצא את המילים ואת השעות כדי לסעוד את האבלים.

מולי רצה להיות קצין, אבל כיון שראה את הצבא כפרוזדור לקראת המשך לימודיו, לא התנדב לקורס חובלים המחייב חתימה לקבע. את דרגת הסמל קיבל לאחר מסע ימי ארוך סביב יבשת אפריקה. אמא פרמה את דרגות הרב"ט ותפרה את אלה של הסמל. בפעם הראשונה שלבש את החולצה, הסתירו קיפולי השרוול את הפס השלישי של דרגת הסמל. אמא רצתה להתקין את השרוול כך, שהדרגה לא תקופח. אבל מולי אמר: "אמא, לא צריך. אני יודע שקיבלתי את הדרגה. זה מה שחשוב."

הוא העדיף את לחיצת היד הגברית על חיבוקים, נשיקות ודמעות. אבל מצד שני היה גם רגשן. הוא לא הסתיר זאת בשירים שכתב והראה רק לקרובים לו: על צער וחרטה שחש לחייה של ציפור שצד מתוך תרגול קליעה ברובה אויר; או על אהבותיו ואכזבותיו. הוא חשף את רגשותיו כשחזר מהמסע סביב אפריקה וסיפר כי חמל על להקות השחפים שנחתו למנוחת מעוף באוקיאנוס על מטרת הירי של תותחי הספינה. מולי היה לוחם מקצועי, אבל כאב את מותם של המלחים הסורים שקפצו למים, אחוזי להבות כשספינות הטילים שלנו המשיכו לפגוע בספינות האויב הפגועות, שעמדו לטבוע.

הוא היה לוחם מקצועי. כשעמד בעמדת תותח 20 המילימטרים ידע היטב מתי עליו ללחוץ על ההדק, כדי לפגוע בטיל שהתקדם במהירות וכולו כדור אש אדום. הוא לחץ על ההדק ופגע. לאחר מכן כשחזרו לחוף, ביקש כתב צבאי לראיין את הלוחם שהצליח להיות הראשון שפגע עם תותח בטיל. למולי לא היתה סבלנות לבקשותיהם של הכתבים והפנה אותם לאחד מחבריו.

מולי הוצב ככוון מספר 2 בספינה ובעמדות קרב ישב במכוון. חבריו ומפקדיו אהבו את קולו השקט, הבוטח והרציני בקשר כשדיווח על מטרות. הוא ידע להבחין בין מטרות צבאיות לאזרחיות. הוא לא דיווח על האזרחיות, כי העריך חיי אדם מה הם. אחרי המלחמה ראה עצמו קרוב מאוד לחיי הסטודנטים בירושלים עם חדר קטן, פופים על הרצפה, מפות עתיקות של ימים ויבשות והרבה תקליטים. אבל למרות זאת המשיך לחשוב, כי בשל "המלחמה הסטרילית" של חיל הים הוא חייב לחבריו תקופת שירות בשריון. קשה היה לשכנעו, כי חשוב הרבה יותר תפקידו בחיל הים מאשר זה שיקבל בשריון. לבסוף שוכנע להישאר. הוא התנדב לקורס צלילה, כי "נגמרו לי האתגרים", אמר.

באחד התרגילים הליליים צלל יחד עם אחד החניכים בקורס לבדיקת תחתית של נחתת. בשלב מסוים מתחת למים סימן לו בן - זוגו לצלילה כי יש לו תקלה באספקת החמצן. בתרגול חירום למצבים כאלה למדו כי יש להעביר מפה לפה חמצן מהבלונים התקינים. וכך עשה מולי. הוא העביר את הפיה שלו לבן - הזוג. הם חזרו על כך כמה פעמים. ואז קרה האסון. בן - הזוג עלה על פני המים. מולי - לא.

בניית אתרים: