סגן משה אפרתי קאקון ז"ל

עלילותיה של עוצבת "ברק" במלחמה זו נישאו למרחוק הדים מסיפורי המלחמה הגיעו לכל בית ישראל. העוצבה סבלה אבדות קשות ולרגע נדמה היה כי נשחקה עד תום. או אז התנערה מן האפר והייתה לחוד החנית של צה"ל שהבקיעה את הדרך אל תוך המובלעת בואכה דמשק.
ערב מלחמת יום הכיפורים היה קו ההגנה הקדמי של רמת הגולן- מן החרמון בצפון ועד רמת מגשימים בדרום- גבול בן כ- 80 ק"מ, באחריותה של העוצבה. עד לצוהרי יום ראשון, הייתה העוצבה, יחד עם כוח סדיר נוסף-כוח השיריון הישראלי היחיד, עד לעלייתם של כוחות המילואים לרמה. כוחות אלו ניצבו מול המתקפה הסורית.
מלחמת יום הכיפורים נפתחה כאשר האויב מנצל את גורם ההפתעה ואת עדיפותו בכמות הכלים והלוחמים. הקרבות החלו בחדירתם של מטוסים שהפציצו עמדות צה"ל ברמת הגולן. זמן קצר לאחר מכן פרצו מאות טנקים סורים, בסיוע ארטילריה וחי"ר לתוך ישראל לכיוון חושניה- סינדיאנה- נפח. במשך חמישה ימים התנהלו קרבות מרים ואכזריים על השטח הצר של הרמה. הגזרה הדרומית היתה זו שנשארה באחריות עוצבת "ברק", שקיבלה תגבורת קטנה. כוחות שיריון בגזרה הצפונית והדרומית ניהלו מאבק אמיץ וקדחתני, אולם טנקים סוריים נתגלו בקרבת נפח. בניסיון להגן במעט הכוחות התשושים הנמצאים באזור יצאו כ- 5 טנקים בלבד כנגדם במטרה להגן על המעוז הגדול ביותר מחנה נפח. בניסיון ההבקעה נהרגו המח"ט, סגנו וקצין האג"מ החטיבתי. טנק בודד של צביקה שלחם קודם לכן לבדו על "ציר הנפט" ופגע בטנקים סורים רבים, ביצע תנועת איגוף, ולחם עד שאחרון אנשי החי"ר הסורים נהרגו או נמלטו. פעולה זו שובחה רבות, והיא הפעולה הידועה ביותר מבין כלל הקרבות שלחמה בהן החטיבה.
מחנה נפח נותר בידי כוחות צה"ל, וניסיון החדירה העמוק ביותר שביצעו הסורים ברמת הגולן סוכל.
בימים הבאים נהדפו הסורים חזרה אל מעבר לגבול, ואף כוחות העוצבה לאחר אירגונם מחדש פרצו ראשונים אל תוך שטח סוריה. לוחמי העוצבה, אשר בימי המלחמה עמדו מול השיריון הסורי במגמה למנוע מהאויב לנצל את יתרון הכמות ואפשרות הפריצה, התארגנו מחדש והשתתפו במלחמת ההתשה.

כשלון היוזמות המדיניות
לאחר תקופה נשיאות ארוכה של נאצר כנשיא מצרים שלאורכה גילה עוינות רבה כלפי ישראל, סאדאת הפיח רגשות תקווה לשלום בקרב ישראל כשרמז על כוונותיו העתידיות. אך עם תפוגת התוקף של הסכם הפסקת האש בין מצרים וישראל, סאדאת הכריז על השנה הקרובה כ"שנת ההכרעה" במלחמה. הדרך כעת למלחמה במזה"ת- הובטחה.

תוכנית המלחמה המצרית-סורית:
מצרים וסוריה לא יכלו למצוא זמן טוב יותר לפתיחת ההתקפה מה- 6 באוקטובר 1973, זהו היה יום הכיפורים, יום חודש הראמדן נוסף על כך תעלת סואץ אותו יום בשפל, נוחה לצליחה. שעת הצהרים כפשרה ברמה"ג ובסיני לא סינורה אף אחד מהצדדים.
הסורים תכננו לכבוש את רמת הגולן תוך 18 שעות ולייצב קו הגנה על הירדן. החלו מקדמים דיביזיות כבדות לגבול עם ישראל, התחמשו בהתאם ויוזמים התקרבות עם בריה"מ. המלחמה היוותה את הפתרון היחידי לכיבוש מחודש של רמה"ג ואמצעי לחץ על ישראל בשאלות אחרות.
הסורים לאורך תעלת סואץ פרסו כחמש דיביזיות חי"ר, 80,000 חיילים יחד מדרום לה לאורך האגמים ומפרץ סואץ חמש דיביזיות משוריינות מתוגברות בחטיבת נחתים וכוחות קומנדו, 50,000 חיילים יחד. על כל הכוחות נוסף סיוע ארטילרי שמנה למעלה מ- 15,000 תותחים ומרגמות וסיוע אווירי של טילי נ"מ וטילי ק"א.

הערכות ישראל בגבולות הצפון
למרות שהלחימה בזמן זה מתרכזת בגבול ירדן ("ארץ המרדפים"), התמקדה ההערכות לאפשרות מתקפה ערבית בגבולות סוריה ומצרים דווקא- המדינות שחימשו את צבאותיהן.
לאחר מלחמת ששה"י וכיבוש רמה"ג, לא היתה עוד לסורים עדיפות טופוגרפית על ישראל. ישראל שלטה בהרים ובתלים החולשים על הרמה. ישראל נערכה להגנה על הרמה ממתקפה סורית לאורך "הקו הסגול", חפירת תעלות נ"ט בצפון הרמה, שימוש בגבול טבעי (נחלים) וכאמור הקמת חטיבת שיריון חזקה להגנה מרחבית ושוטפת על הרמה-עוצבת "ברק".

ההונאה הערבית
תוכנית ההתקפה המצרית-סורית ופריסת הכוחות לוו כל אותם חודשים בצעדי הסוואה על כוונת המלחמה, בכמה מישורים:

הונאה דיפלומטית
עד הימים האחרונים לפני המלחמה נפגש סאדאת עם שליחים שייצאו מארה"ב כדי לתווך בסכסוך. ביום הפגישה האחרונה עם סאדאת, הצהיר שר החוץ האמריקני הנרי קיסנג'ר: "שום דבר דרמתי לא יקרה באוקטובר." אמירה שהתפוגגה ימים ספורים אח"כ.

הונאה צבאית
מצרים ערכה תרגילי גיוס המוניים שלא הוסתרו מישראל, האופן השכיח בו נעשו הגיוסים והפיזורים עבדו כאפקט "זאב, זאב…" כשלבסוף בסכנה האמיתית לא היו דרוכים לקריאה, אלא באופן קלוש.

הונאה פנימית
הצבא המצרי הונה לא רק את ארה"ב וישראל, אלא גם את חייליו וקציניו. 95% מחיילי וקציני הצבא המצרי ידעו רק בבוקר 10\6 כי ה"תרגיל" בו הם משתתפים, יהפוך, תוך שעות קצרות, למלחמה.

"הקונספירציה השגויה"
בראשית שנות ה- 70 גיבש אגף המודיעין בצה"ל את הנחת היסוד ("הקונספציה") כי מצרים לא תתקוף את ישראל עד שנת 1975 - לפני שתהיה בידיה היכולת האווירית הנגדית לישראל, וסוריה לא תפתח במלחמה לפני שתבטיח שיתוף פעולה עם מצרים. ידיעות זרמו מהשטח ללא הרף והצביעו על תנועה רבה לאורך הגבול, תזוזות כוחות מצריים וסורים גדולים לעבר הגבולות, ידיעות בתקשורת שציתתו את כוונות ההתקפה מפי בחירים במצרים ובסוריה וכן פינוי הזרים ממצרים ומסוריה. ואולם, למרות כל הידיעות, המשיכו ראשי אמ"ן לטעון כי הסבירות למלחמה -"נמוכה".
אי גיוס המילואים- בעקבות הערכות המודיעין, הוחלט בממשלה ובצה"ל שלא לגייס כוחות מילואים, ולהתבסס על כוחות הסדירים לאורך הגבולות, ואם תותקף ישראל יבלמו הכוחות הסדירים, ומאוחר יותר יצטרפו אליהם כוחות המילואים המגויסים.