* מידע נוסף
תפריט נגישות

תא"ל יוסף לונץ ז"ל

לזכרו

חברים מספרים

אלבום תמונות

דוד בן-עוזיאל:

נתכנסנו כאן - בני משפחה, חברים ומוקירי-זכרו של לונצי - לספר על האיש ולתאר את דמותו. אמרתי לספר, לא לספוד, מכיוון שעל לונצי אי-אפשר לדבר כעל איש שהיה, והספדים היו מקוממים אותו.
חברו בו יחד חוכמה וצניעות, יושר ועיקשות, סקרנות ועמקות. מי שהכירו, ודאי עמד על תכונות אלה. המשורר נתן אלתרמן, שהיטיב לתאר מצבים ואנשים, כתב:"עוד זכור נזכרך, כל רעיך גם יחד. עוד באמצע מלאכתנו נרגישה פתאום את מאור מבטך, בתביעה לא נשכחת, במזיגה נדירה של פיקחות ושל תום". אחדים מאותם רעים יספרו הערב על חוויות שחוו עם לונצי.


ראובן מרחב:

ניתן לאפיין את דמותו של לונצי במלה אחת - הוא היה אחר. הוא היה אחר בהרבה מובנים, וה"אחרות" שלו בלטה אצלו בגיל מאוד צעיר. לונצי הגיע לבית-הספר שבו למדתי גם אני בחיפה. היה זה בסיום כיתה ד', בשנת 1945. לפני שבועיים, לאחר שיחה עם אימו, הבנתי מדוע הגיע דווקא לבית-הספר הזה, שהיה ידוע בליברליות שלו, כאשר המתחרה שלו היה ידוע כבעל מסגרת קשוחה. אימו מרים אמרה, כי היא ואביו החליטו לשולחו לשם, כיוון שחששו שהוא לא יעמוד במסגרת הקשוחה של ה"ריאלי".
בית-הספר היה קטן ואינטימי, לא המוני כמו היום. לתלמידים ניתן להכיר היטב איש את רעהו, ולמורים - את תלמידיהם. במסגרת הזאת בלט לונצי, כבר בגיל צעיר, במחשבתו המקורית. יש לזכור כי מדובר ביישוב עברי קטן, בעיר מעורבת, ערב מלחמת השחרור, וכי ויכוחים פוליטיים לא נעדרו מסדר היום. אני זוכר ויכוח שניהלתי עם לונצי בגיל 11, כאשר הוא הביא כרוז של ה"פורשים", והגן בעקשנות האופיינית לו על עמדות מאוד לא קונוונציונליות לגבי ילדים שהיו באותה תקופה חניכי תנועות-הנוער של ארץ-ישראל העובדת. העצמאות הזאת עתידה היתה ללוות אותו עד לימיו האחרונים.
היו שתי דמויות שלימים השפיעו על לונצי במהלך לימודיו. האחת היתה זו של פרופ' קורצווייל המנוח, שזכינו להיות חניכיו במשך ארבע שנים, שנות-התיכון, ושהינו במחיצתו, לפי חשבון שעשיתי, כ-1,200 שעות, שבמהלכן למדנו ספרות (עברית וכללית), פילוסופיה, תנ"ך וחינוך. אצלו למדנו שאין לקבל שום דבר כפי שהוא מוצג. הדבר התיישב יפה עם אישיותו של לונצי, שתמיד התנגד למוסכמות. הוא היה מוכן לתקוף אותן מהזווית הלא-שיגרתית ביותר, בצורה הלא-שגרתית ביותר.
דמות נוספת שהותירה רישומה עליו היה מיכאל דנה, מורה לערבית בבית-ספרנו. דנה היה אדם שהצליח להקנות את השפה הערבית, ותוך כדי כך לטעת סקרנות להבין יותר טוב את האזור שבתוכו אנו חיים. מסתבר שהגישה העניינית של מיכאל דנה המנוח השפיעה מאוד על לונצי.
כך חלפו להן שנות התיכון. לקראת סיומן הצטרף לונצי לתנועת הצופים, ויצא מטעם התנועה לקורס מ"כים בנח"ל, במסגרת "אחוזי הפיקוד" של ההכשרה שלו. לשמחתי יצאתי לאותו קורס מטעם ההכשרה שלי, והיינו במחזור שנעשה מפורסם בזכות חניכיו, ביניהם אנשים כמו חיים טופול. מתקופה זו זכור לי לונצי כבעל סיבולת מופלאה - הוא עבר את כל הקורס הקשה הזה בצורה מעוררת כבוד, וברור שמיד לאחר מכן נשלח לקורס קצינים.
לאחר מכן נפרדו דרכינו לזמן מה, עד שב-1957, מיד לאחר מבצע סיני, נפגשנו באוניברסיטה. כאן שבה ובלטה גישתו היסודית והעניינית. הוא לא קיבל שום דבר במתנה, וכבעבר שאף להוכיח את עצמו. בסוף 1957 שכנע אותי, ורבים נוספים, לעבור ולגור בשטח שהיה אז שטח הפקר, אזור ארמון הנציב. שם מצאנו את פרנסתנו כשומרי-לילה, כאשר אנו משלבים לימודים ועבודה.
לונצי היה שובב גדול, אך בצורה לא שגרתית. אני מוכרח להזכיר מקרה אחד שבו הפגין את חוש ההומור שלו, שהיה על גבול הסרקסטי. היה זה באיזשהו סמינר או תרגיל בשנה ג', שהשתתפו בו כל מיני קצינים בכירים שהשתחררו, ביניהם משה דיין; והיה נודניק אחד, שהיה תמיד מוכרח לשאול איזו שאלה או שתיים, אפילו אם הדבר לא היה מחויב המציאות. אני זוכר לפחות שלושה מקרים שבהם בסוף ההרצאה שאל המרצה: יש שאלות? ואז לונצי אמר: מר "כך וכך" ישאל שתי שאלות.
מיד לאחר סיום התואר הראשון החליט לונצי להמשיך בלימודים ושהה במשך כמה שנים בעולם המחקר. אין לי ספק שאילו היה רוצה בכך, היה תופס מקום של כבוד בין אנשי האקדמיה שלנו.
אחרי סיום לימודיו והתחלת עבודתו המעשית, נפרדו דרכינו. מאוחר יותר, כאשר לונצי ואני עבדנו במוסד, משני צידי המתרס, נפגשנו. היתה זו פגישה מרגשת, ושוב נתגלה לונצי הישן והטוב, בגישתו העניינית והמקורית.


יורם בן-פורת (ז"ל):
אני, בדברי, אוסיף כמה דוגמאות שיציגו את קווי-האופי של לונצי. היינו יחד בחוות-הלימוד במשך שלוש שנים, מ-1959 עד סוף 1961. באותן שנים, לונצי כבר למד לתואר מ"א, וגישתו, אופיו ובטחונו העצמי באו לידי ביטוי בכמה אפיזודות, שאני רוצה להביאן כאן.
הפרשה הראשונה כרוכה בסיום לימודי המ"א. ב-1961 החליטו באוניברסיטה העברית על רפורמה בלימודי התואר השני, ואיפשרו לסיים אותם ללא עבודת גמר. לונצי החליט לנצל את האפשרות הזאת ומסר על כך למוריו, שבקושי עיכלו את ההחלטה, ובמאי הודיע שבסוף יוני-יולי בכוונתו לגשת לבחינות הגמר. איש לא העלה על דעתו שהדבר אפשרי. אבל מכיוון שנתקבלה החלטה, ניתן לו לעשות כרצונו. לאחר שעמד בהצלחה רבה בבחינות הגמר, לא נותר למוריו אלא לתת לו את תעודת הגמר. ואז, לזמן מסוים, הוא נפרד מהאוניברסיטה ופנה לאחת מהעבודות המעשיות שלקח על עצמו, ואני המשכתי בלימודי. יום אחד הופיע לונצי בביתנו והודיע שהוא החליט לבדוק שוב את האפשרות להשתלב בלימודים אקדמיים. הוא פנה למוריו והציע להם לכתוב את עבודת הגמר, כדי שיוכל לאחר-מכן להמשיך בלימודים. משום-מה אצה לו הדרך, ובחריצות האופיינית לו אסף חומר וכתב את העבודה, ומסר אותה לכתבניות שונות כדי להספיק להגיש אותה במהירות, לפי לוח זמנים שקבע לעצמו.
והנה, משהגיעו הדפים המודפסים מהכתבניות השונות, התברר שדרושה עבודת עריכה רבה, העלולה להביא לדחייה מסויימת בלוח הזמנים, והוא נחפז, עשה את המינימום והגיש את העבודה. בימים ההם היתה באוניברסיטה הקפדה יתרה על שגיאות, עריכה וכיוצא באלה, והמורה שבדק את העבודה החזיר לו אותה כדי שיערוך אותה מחדש. כשלונצי קיבל את העבודה חזרה - וכל זה התרחש בביתנו, משום שלונצי התגורר באותה תקופה אצלנו - הדבר פצע את ליבו; הוא לא מסר אותה מתוקנת. העבודה הזאת קיימת עדיין, למיטב ידיעתי. היא העבודה הרצינית הראשונה שנעשתה על ערביי ישראל, ועזרה לי בעבודתי שלי. אין ספק בליבי שאותו ניסיון יכול היה להניב פירות יותר גדולים, לולא פרשה זאת. לאחר מכן הוא ניסה לחזור ללימודים באוניברסיטת תל-אביב, אבל אפיזודה זאת הקטינה את מידת הלהט שלו.
לסיום אומר, כי לונצי היה אדם בעל ביטחון עצמי, בעל יושר נדיר, הדורש מעצמו, שאיננו מוכן לסטות מלוח הזמנים שקבע לעצמו, ואיננו מהסס להיכנס לעימות על מה שחשוב בעיניו.

בניית אתרים: