אלון מכברי, חבר מהסיירת:
"את גיורא פגשתי ביולי, בשבוע הראשון למלחמה, בלילה שבין יום שלישי לרבעי... שם התארזנו בפלוגת סיור של גדוד שריון שהוקם. אמורים היינו להיות רכובים על ג'יפי סיור ותול"רים. אני צורפתי לקומנדור עם חבורה לא מוכרת לי, נאמר לי שאלה קצינים בתפקידים שונים שצורפו לגדוד...
...פתאום פרצוף מוכר... השיער הבלונדיני הזה, העמידה הזאת... נדמה היה לי שהוא היה מאושר לפגוש שם אדם מוכר. גיורא ואיציק צורפו לכח הלוחם בתור צלפים... למחרת נעו דרומה , שיירה עצומה של נושאי טנקים, גיפים ושאר הכלים... שוחחנו, זוכר אני שגיורא היה ממש מאושר שהצטרף אלינו, שתהיה לו הזדמנות לעשות משהו, להיות שותף, להיות בכח הלוחם...
אני זוכר את משפט הפרידה שאמר לי מנגמ"ש הפיקוד: " שמור על עצמך", בחצי חיוך כמובן..."
שמוליק שם טוב:
"... איך אפשר לנסות לצייר קווים לדמותו של גיורא? אלו שמכירים, איך אפשר להסביר להם?
לנסות ולהסביר לאנשים שלא ידעו את גיורא, פירושו של חיוך בזוית הפה, של מבט שובבני בעיניים, של תנועות ביטול או של מילות הערכה והתלבטות. זה בילתי אפשרי, אולי בגלל הסגנון המיוחד והאופייני לו ואולי משום שפשוט לא יבינו ולא יצליחו לחבב או להעריך את מי שאנחנו אהבנו...
...הפגישה הראשונה שלי עם גיורא הייתה בתחילת הצבא והטירונות, זו הייתה גם תחילתה של ידידות...
כבר בשיחות הראשונות הבליט גיורא את יכולתו האינטלקטואלית כמכשיר העומד בפני אותם ספקות והתלבטויות האופיניות לגיל שמונה-עשרה.
הדרך בה הלך מילדות דרך ביה"ס, ליחידה קרבית מובחרת ולקצונה, בעתידנראתה לו טבעית וברורה. הן יכולת הביטוי והן הקסם האישי, לא הצריכו מאמץ מיוחד על-מנת להיות מעל הממוצע ולראות פגם בבינוניות ובהתלבטות.
בקורס מכי"ם היה כבר גיורא אדם מתלבט יותר ופתוח לחידושים, מלא סקרנות לעולם חדש ומעניין שאפשר ללמוד ממנו.
בשיחה ארוכה שהיה לנו באחת מנסיעותינו המשותפות מהצפון חזרה הביתה, באו לידי ביטוי מוקדי התלבטות בכל אותם הדברים, שהיו ברורים ומוחלטים, והייתה זו חוויה לראות מאחורי התדמית הידועה והבטחון העצמי, את אותה רגישות נהדרת. הפגישות האחרונות נערכו בימים שלפני המלחמה. באותם חודשים אחרונים שלפני סיום הצבא, הגיע לידי גיבוש עצמי ושלמות. כוונותיו היו יותר ברורות, רעיונותיו היו יותר ממשיים, ותוכניותיו יותר מגובשות, מתוך ידיעה שדרך זו היא דרכו, שהוא מחליט ושהחלטותיו נבדקו. אולי הייתה זו תחילתה של אותה בגרות שאותה חיפשנו לאורך כל הצבא...
לא פעם, במסיבה, בשיחה מיקרית עולה השאלה: מה היה גיורא אומר? ... או כיצד היה מגיב? ברצנות? בהומור? מתוך התחשבות? בלגלוג? ואי אפשר לתת את התשובות... אפשר רק לחשוב ולדעת, עד כמה הן חיסרות לנו..."
סא"ל יצחק דגן, מפקד הבסיס:
"גיורא היה מקובל מאוד על חבריו בבסיס. תןסס ובולע רעיונות מקוריים. לא בקלות נכנע למוסכמות ותמיד מוכן לכל רעיון אשר טומן בתוכו את הנעלם.
הוא עשה הכל מעל ומעבר, כדי לתת את חלקו.
בביה"ס לחיל-רגלים "יזכר גיורא כקצין מוכשר, חרוץ, השואף לעשייה".
חיים אפרימה:
"גיורא אחי,
קשה לכתוב על מישהו, מה גם שהמשהו היה קרוב אליך, ממש כאחיך עצמך ובשרך, קשור אליך.
כאשר כותבים על משהו, מדרך הטבע משתזרת בו נימה מאופקת כלשהי ומקפיאה את הרגש.
אני כותב אליך משום שאתה קיים, קיים אצלי ממש כפי שהיית קיים לפני שנה. אני משוחח איתך כפי ששוחחתי אתך לפני חצי שנה, אצלך בבית.
מהו קנה המידה לחברות כנה? לידידות אמת? אין טעם לנסות ולהגדיר משום שחברות אמיצה, כמוה כאהבה בין גבר לאישה, וכאשר מדובר באילו, אין מקום לדפוסים, הגדרות או מוסכמות. כאן שולט הרגש, ואני הרגשתי שאני אוהב אותך, הרגשתי, שאני מעריץ ומכבד אותך, הרגשתי שאני מוכן לעשות הכל עבורך, והיום אני יודע, שהיינו חברים.
היו לנו שיחות ארוכות ואתה הקשבת, בטלתי את עצותיך בחיוך של פטור, אך ידעתי שאתה מבין, שאתה צודק והערצתי אותך.
הערצתי את החוכמה וההבנה שלך, את הידע הכללי, את הראש הפתוח לקלוט, את האינטיליגנציה ואת ההצלחה אצל בחורות, את הגישה הישירה חסרת הפשרות.
קינאתי בכח הרצון וההחלטיות שלך לבעיות היום-יום שבהן היינו אנו החברים, מתחבטים ומסתבכים.
קנאתי בכח הרצון וההחלטיות שלך, בנחישות שלך, קנאתי ביכולת שלך. אהבתי את המשפחה שלך, ואותך כחלק מן המשפחה.
אהבתי את התגובות הספוטניות וחוסר הטאקט שלך.
אהבתי את החיוך שלך...
ידעתי שאעשה הכל כדי שהחברות הזו תימשך ותימשך, אבל אתה הלכת... אתה חסר לי..."