בת שבע שביב, מורה בביה"ס התיכון:
"... נכנס לכתה זקוף ובוטח, ישב בספסל הראשון, נעץ בי עיניו, מוכן לשמוע, לקלוט, אך מכיר בערכו. ידע שעליו להתמודד עם אתגרים חדשים ולהוכיח את עצמו. המיפייה לקראת העימות עם הסיטואציה החדשה לא לךווה אצלו בחרדה כמקובל, אלא במעין חדווה שלפני ההתמודדות, אשר תוצאותיה ידועות מראש.
הוא שימש קטליזטור בכל דיון. אפשר היה לסמוך עליו שלא יתן לשיחה להתנהל על מי מנוחות. ראה דרך להציג את גישתו השונה, הקיצונית, בטוח היה בצידקתו ואינו מוכן להתפשר או להסכים לנוסחת ביניים. ידעתי מראש שאם יביע גיורא את דעתו, תתחמם האוירה והמתדיינים ייסחפו אחריו למאבק על נושאים, שעד עתה כמעט שלא עוררו בהם עניין.
אותה כמיהה להתמודדות שמשה אצלו דחף להצליח בלימודים ולהצטיין בכל המקצועות. לא הייתה זו אמביציה תכליתית, כי אם מעין משחר אפלטוני באידיאה של ההצלחה. שהייתה חשובה בעיניו יותר מו התוצאות המעשיות.
פגשתיו בפעם האחרונה, כשעמד להשתחרר מן השירות הצבאי. הוא סיפר לי על תוכניותיו לעתיד: לימודים, טיול ארוך לחו"ל, שילוב של שניהם ועוד ועוד...
ושוב ראיתי בעיניו את אותו מבט של חדות הצפיה, של סקרנות מעורבת בשמחת נעורים".
איל נווה:
"הכרתי אותך בתקופה היפה ביותר של הנעורים, תקופה שנגדעה באמצע לגביך. שותף הייתי לתןכניות שלך, להצלחות שלך ולכשלונות שלך. קשה להעלות על הכתב מה מסמלת לגבי השפעתך על דרך המחשבה של כל מי שעמד לידך. גיורא - אותך תמיד הכירו. נכון, הרבה לא אהבו אותך משום שלא הכירו אותך מבפנים, לא הכירו את הטהר, התמימות והנאמנות שלך.
הערצתי את אומץ ליבך, את הכנות האישית שלך. אני לא הייתי כזה. אם אסתכל רגע על תקופת התיכון, הרי בפירוש קנאתי בך. אתה, שהיו לך שונאים רבים, אך היו לך גם מעריצים ומעריצות רבים. ואני - ללא שונאים וללא אוהבים. מזה פחדת - מהבינוניות.
רקמת תוכניות גדולות לעתיד. האמבציותשלך עסקו תמיד בגדולות, אבל בתוך תוכך, היית אותו ילד רגיש וחולמני, שלא תמיד ראה את המציאות סביבו, אבל בתוך תוכך, היית אותו ילד רגיש וחולמני, שלא תמיד ראה את המציאות סביבו, אבל תמיד היה מוכן לעזור לידיד ואף למעלה מזה.
יצרת יחס בילתי אמצעי עם כל אדם. זוכר אני כשאמרת לסבתי:"אהלן סבתא" ביום שראית אותה. עד היום היא מזכירה לי זאת.
במשך ארבע השנים שלמדתי בתיכון, וגם שלוש השנים לפני זה, אני לא זוכר שבוע בלעדיך. ותמיד מחדש, תמיד מוסיף, תמיד יוצר חוויות חדשוות. כמו שאמרתי, בתקופה הזו אהבתי אותך אבל גם קנאתי בך. קנאתי. קנאתי, משום שהלך לך עם בנות יותר טוב ממני, קנאתי בך משום שהיית בחו"ל ואחרי שחזרת, הצלחת בלימודים לא פחות טוב ממני. קנאתי בך משום שהלכת ליחידה מובחרת בצבא. קנאתי בך משום שתמיד הסתכלו עליך, תמיד הית במרכז. נכון, בשנים האחרונות קצת נפרדו דרכנו. הסתובבת עם אנשים שאני לא כל-כך אהבתי, אבל אני גם זוכר שהיית חוזר מן הצבא, הפגישה איתך הייתה חוויה, שוב וויכוח ושוב חילוקי דעות, אך הערצה ואהבה, ושוב (לזמן קצר) קנאה .
ופתאום אין לאן ללכת, אין במי לקנא, אין למי להתייחס, אין עם מי להתווכח. הרגשת ריקנות, חלל... אין משהו אחר, פשוט ריק, שום דבר, לא כלום...
קשה לי לתפוס, קשה לי לכתוב, אבל אחרי שנה זה נכנס לתודעה, נכנס לראש... מוות... ריקנות...
אתה זוכר איך גיורא היה אומר? פעם בזמן שגיורא היה איתנו... משפטים אלה חוזרים בניסיון למלא את הרגשת הריקנות, אך ללא הצלחה. הם רק מגבירים את הגעגועים החזקים, את הרצון לבוא ולשאול אותך: גיורא, מה אתה חושב על זה? איך היית נוהג במקרה שלי?"
אלי אייל:
"לצדו של גיורא הכל מתחיל, תוכניות... חלומות... חלומות? גם אותם יש לתכנן ולבצע. החלום הוא גמיש וכך ולכן יש לגשת לגבשו מייד, להניחו במסלול הנכון, לתיתו בתוכנית המוצקה של השאיפות וההישגים.
...מסע מעבר לים, לראות, לשמוע, ללמוד לקלוט, לשאוב, לחפש... מי יגבר על מי? כח השאיבה, המושך בסערה סוחפת חוויות ותופעות לתוכו, או המיכל האנושי שיכול לאצור עד גבול מסויים ולא יותר, ומאחוריה תמיד יהיה משהו מסקרן יותר, עוד ועוד ועוד...
צריך להבין, אבל אחרת מכפי שהבינו אחרים. להבין אחרת מכפי שהבינו לפניו, כי הדברים אינם פשוטים.
זה יכול לעייף את סביבותיו כך? זה רק מעורר ומתסיס מחדש. זה יותר מדי אינטנסיבי כל? בזה העניין, שיש למצותו, כמחזיק בו, לוחץ ורוצה לסחוט את קצה תמציתו. אין ברירה... לכתוב על העבר בלשון עתיד, לכתוב על המוות בהומור, להספיד בסרקזם, להלל בשמינית של עוקץ, להתרגש ביובש, להיות רציני בלךי לקחת ברצינות חמורה... אפילו בהסתלקותו, נוכח המת מול החיים, והחיים קובלים על גורלם..."