דלהמיה יום ה' 29.4.37
ילדי מנחם, רק לפני רגעים אחדים הייתי על-ידך בבית הילדים. ישבתי על ההדום (ספסל קטן) ליד מטתך, ישנת, כבר לבוש גופיה ומכנסים. נשמת רק אט אט. איזה עצב משונה ירד עלי, אני חושש לשלומך.
הנה אמא צליל יקרה, נכנסה לחדר והכרתי בעיניה שבכתה. לא הספיק האוכל לך משדה, פצוע השד, מחניכיך בני. החלה בזה תינוקת אחת בעפולה, יתומה, אמה מתה בלידתה, ואמא שלך אף אותה הניקה ואתה הוספת לפצוע. שוכבת כעת אמא בחדר, בחום. כולה צער על שאינך יכול לינוק מספיק לשבעה.
ביום שלישי, בשבוע זה, שלשום, הבאנוך מבית החולים בעפולה, לכאן למשק גשר בדלהמיה והנך כעט האזרח הצעיר ביותר בתוכו, בישוב קיבוצי. ברכבת החזקתיך על כפי, פחדתי פשוט שמא אגרום לך כאב, כה רך וקטן, כרגיל, בן 8 ימים. עווית את פניך, הושטת ידים (אני כותב, לאמא נהיה פתאם קר, לאחר שהיה לה קודם חום גבוה), באותם רגעים נראו לי פניך כפני זקן בעויתותיו. חשבתי, הנה בילד ישנם כבר גם קווי זקנה, הם טמונים בתוך פרצופו. גם צווארך היה כאילו בלה מזוקן. אולם עוד בבית החולים כתבה לי אמא, כולם אומרים שאתה "בנדיט" - שודד, פוקח עיניים ורצה לחדור בהן לפני המסתכל בך.
הנה שמעתי הערב משוחחים אודותיך, ילד נחמד, ילד נחמד, בגיל זה, בן עשרה ימים, וכבר יש לו שרטוטי פנים בולטים, לא מקומטות פניו. וכל רואיך אומר לי אחר-כך בן נחמד לך, בן נחמד לך. גם אמא מדי דברה בך תאמר כך, שהנך שקט, רוב זמנך תבלה בינתיים בשינה, טוב כן בני, צבור כוח לקראת הפלא הגדול ששמו חיים, למען תדע ללכת בו כן. אמש ניגשתי לחלון בית הילדים לאחר שאמא יקרה גמרה להניקך, פקחת אלי זוג עיניים כחולות, שלבת ידך הקטנות ואצבעותיך הנחמדות אחת בחברתה, חבקת פני אמא, ער אתה בני ושקט, ממעט לבכות.
ילדי היקר מה אוהבך, מה יקרת לנו.